הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

לא לא לא! זה לא יכול להיות!

כך פתחה את השיחה אותה אישה חביבה שליבה היה במקום הנכון אבל הטאקט שלה ממש לא.

את לא יכולה להמשיך במה שאת עושה, לאכול ולראות סדרה, לאכול ולקרוא ספר או להתעסק בסלולרי.. כשאת עם האוכל את צריכה להיות אתו ב100%.

הממ.. התחלתי לענות – אבל אני אוהבת לראות/לקרוא/לגלוש ולאכול.

אבל את עושה טעות! נזעקה, את לא נותנת לאוכל את מרב תשומת הלב, את לא מרגישה את הטעם שלו, את לא רואה את הצבע שלו, את לא שמה לב כמה את אוכלת, את עושה קישורים שלא צריכים להיות שם – זו טעות.

טעות, טועים טעינו – בתאבון!

זה זמן חשוב לומר, אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר שאומרים לי שאני טועה, זה מיד מעורר בי את הצורך הקדמוני- לעשות דווקא.

תגידו ילדותי, תגידו אינפנטילי, תגידו אנרגיה מיותרת – אז מה?! נה נה בננה.

זה משהו בגנים, חזק וגדול ממני, כשאומרים לי מה לעשות מתוך החלטיות כזו חד משמעית אני מיד מחליטה שככל הנראה ההיפך זה בדיוק מה שנכון עבורי.

ולכן לאחר השיחה הזו הרגשתי שזה חיוני לי להכין מוקפץ תאילנדי מהמם בקארי וחלב קוקוס ולאכול אותו מול פרק של האח הגדול.

כתבתי לעצמי פתק מנטאלי שלא לספר לאותה חברה שכל בני המשפחה חוטאים באכילה וצפייה, שאין לנו ארוחות משותפות כמעט כי כל אחד מאתנו אוכל בשעות אחרות ומול מסך אחר. בנוסף תזכרתי את עצמי שלא לספר לה שלפעמים אני אוכלת בעמידה מתוך סיר קר של אוכל מלפני יומיים, ושהמון פעמים אני לא לועסת את האוכל יותר משלוש לעיסות מטכלי.

עכשיו תאמרו, האם אין זו סתירה? מצד אחד את אומרת שאת מכורה לאוכל, לטעם, לנראות לריח וכו', מצד שני את לא מקדישה לו את מרב תשומת הלב ולמעשה מרבית מערכת היחסים ביניכם מושתת על בליסה בלי מחשבה.

אדונים ומשרתים – אוכל ומעמדות

בדיעבד מסתבר שיש לי משהו שנקרא – היררכית אוכל, משמע, לא כל אוכל הוא אותו דבר. יש אוכל שווה וחתיך שמתלבשים לכבודו ומתענגים מולו, יש אוכל לנשמה שמאופיין בכמויות סוכר, צבע או מלח אסטרונומיות שעוזר להרגיש בעוצמה ומהר, ויש אוכל להזנה שממוקם פחות או יותר לצד אוכל בזונדה או ספריי חלודה לברגים – אוכל שחייבים לאכול כדי לסתום חור או בכדי שהמכונה לא תקרוס.

אוכל חתיך זה אוכל שאוכלים עם העיניים, אחר כך עם האף, אחר כך עם בלוטות המוח ורק אחר כך עם הפה. זה אוכל שיש סביבו טקס, שיש מאחוריו סיפור, שכל התקשורת מולו היא כמו בדייט מלא תשוקה, המון רגש ויצרים, המון טעמים קטנים שמרמזים על וואו גדול.

אוכל לנשמה זה אוכל שנופלים עליו, תוקעים אותו, תוקפים אותו, זה אוכל שהתקשורת מולו היא כמו סטוץ בשירותים של איזה בר סופר מעוצב, מהיר, עוצמתי, מרגש – ונגמר מבלי שיש לכם מושג בכלל מי זה היה, אבל זה גם לא כל כך חשוב, העיקר שיש תחושת שובע.

אוכל להזנה זה אוכל נחות, הכי נמוך בשרשרת, זה הזבל אם לא המיץ של הזבל, הוא כזה שלא אכפת לכם איך הוא נראה, באיזה טמפרטורה הוא או ממתי, זה אוכל שצריך, שחייבים, שאין ברירה, שממלא פונקציה אחרי שכבר קפה לא עוזר, זה ה-דפוק וזרוק של מערכות היחסים.

כשאני רוצה להיות בתוך החוויה אני יוצאת לדייט עם האוכל שלי, כשאני חייבת להיזכר למה אני חיה, אני נופלת על האוכל שלי, ובכל שאר הזמן הוא המשהו הזה שאני לא זוכרת לצד המסך של החיים.

HAPPY EVER AFTER

אימא שלי הייתה יושבת בארוחות משפחתיות ומנשנשת בקטנה מכל המטעמים שבשלה לכולנו, כאשר היינו שואלים מדוע, הייתה אומרת שיצא לה כל החשק תוך כדי בישול.

בהתחלה לא הבנתי, איך זה יכול להיות, הרי בטח ההתעסקות עם חומרי הגלם, המגע הישיר עם המרקמים, הטעמים וכל תהליך היצירה אמור להסעיר ולעורר עוד יותר. רק כשהתחלתי לבשל בעצמי ירדתי לסוף דעתה.

אם להמשיך את ההקבלה מעולם מערכות היחסים, אוכל הוא חתיך כשהוא מוכן על ידי מישהו אחר,  נטול פגמים וחסרונות, כל דקויות הטעם שלו מודגשות בשיאן, כל יופיו מוגש לפני מושלם על הצלחת – רק ליהנות.

זה אוכל שמוכר לי שסיפור אהבה מושלם, חוצה יבשות, פלנטות וחושים – אהה בשביל זה שווה לצאת מהבית, לקום מהספה, לרוקן את הבנק, להסתכן, להשקיע, לעצור את הזמן.

מוכנים להשתתף בניסוי?

בואו נודה בזה, החיים מלאי חרא! טעויות, כיעור וחוסר דיוק הם לא מוצרים אטרקטיביים, לא מוכרים, לא ממכרים, אם אוכל לא חתיך אז לפחות שייתן להרגיש בעוצמה, ואם הוא לא יודע לעשות אפילו את זה – אז אין סיבה להתייחס אליו.

במובן מסוים אוכל נחות צריך להודות לי שאני מצמידה אליו מסך, כך אני נותנת לו טעם, אני מכניסה אותו לזיכרון, אני מעניקה לו משמעות רגעית – אחרת פשוט לא היה קיים.

ובכל זאת, הגוף הוא מכונה אשר זקוקה לאוכל, וככל שהדלק שאני נותנת לה יותר איכותי ומותאם עבורה אישית כך היא עובדת יותר טוב. לא עדיף לי שאשים לב מה אני מכניסה לתוכה?

אחרי הטיעון ההגיוני הזה החלטתי לעשות ניסוי, רציתי לבדוק איך זה מרגיש כשמפרידים את המסך מהאוכל – זה היה מוזר..

פתאום שאלתי את עצמי, למה בעצם אני אוכלת את זה? פתאום לכל ביס היה טעם ולא בהכרח טעים, פתאום נעשיתי מודעת לאופן בו אני אוכלת, למהירות, לסגנון.. זה היה קצת כמו להתעורר ולהסתכל במראה אחרי עשרים שנה בקומה – לא הכרתי את מי שניבט מולי, לא אהבתי אותי.

אז מה עושים?

כמו מישהו שעבר תאונה וכל הזיכרון שלו נמחק, אני צריכה ללמד את הגוף שלי להכיר תחושות חדשות- תחושת שובע (איפה זה בכלל?), תחושת רעב (רגע לא אוכלים רק כשעומדים למות?), תחושת צמא (זה לא רעב מחופש?) תחושת שעמום (אוכל?) . אני מבינה שאני צריכה לתרגל על עצמי הרגלים חדשים, הרגשות חדשות, הקשרים וזיכרונות חדשים.. זה מוזר.

בשביל שלא אתייאש, אני מתחילה ב- להקשיב, רק להקשיב לגוף, מתוך תקווה עיוורת שאצליח לשמוע ואצליח להבין, מתוך אמונה שאם ארצה חזק חזק, בסוף גם אני אדע מה אני באמת רוצה.

אלו צעדים ראשונים, מהססים, אבל אני עושה אותם.. זו גם התחלה

 

ובפינת הקרייבינג:

פיצה! פיצה היא מזון האלים רק שתדעו, והאלים, כמו שאני מדמיינת אותם, לא היו צריכים שטיקים וטריקים, הספיקה להם הפיצה המדהימה והטעימה בעולם אצל ג'וספה בכוך הקטן שלו בפלורנטין. בצק דק, לא מדי, פריךךךך, שכבה של פסטו בייתי לפי מתכון סודי, מעליה רוטב עגבניות כמובן הום מייד יאמי, ומעליו גבינה – אמתית!, לא כאילו גבינה, לא שומן צמחי, לא 5% – גבינת מוצרלה מקורית. פיצה שמחולקת לרבעים כי מי אוכל משולש אצל האלים, פיצה שאפשר להוסיף לה כל מיני תוספות באמת מיוחדות כמו ברוקולי וגבינת עיזים, אבל תכל'ס האלים ואני יודעים – נטורל הכי הולך.

 

 

 

HADAS HORODI

נעים מאד, הדס והאיברים הפנימיים,
בין היותי כותבת שיווקית, ממקדת עסקים ויוצרת במקלדת אלחוטית ועלחוטית
אני גם
ממוללת רעיונות תחת השולחן בנוירוטיות, מטרידה עצמי בניפוח דימויים מתוך שינה, חורקת רגשות בלסת קפוצה ולב פתוח.

כאן אני הוגה באוכל, רגשות ומה שביניהם.