למרות שכל השנים כתבו לי בתעודה " יש לה פוטנציאל אבל הוא לא ממומש"

ומרבית הזמן הרגשתי כמו הסתומה הכי גדולה ליד כל מי שנגע במשהו

עם צבע ריאלי (כימיה, פיסיקה, מתמטיקה, מחשבים, ביולוגיה, תווים…)

ברור לי שבגלגול מסוים הייתי אדריכלית מחוננת או מינימום מעצבת קתדרות.

סביר שעבדתי באותה תקופה כמו מיכאלאנג'לו, לאונרדו ובוטיצ'לי מסתובבת בכנסיות ובתי אופרה בשמלה מוכתמת ומורה לבנאים, לסתתים ולזגגים

מאיפה משתין השפכטל

אין לי מושג איך קרתה הטעות ההיסטורית הזו, שאף אחד לא שמע או כתב עלי בספרי ההיסטוריה כי אני בוודאות הייתי גאונה, ומחוננת!

ואיך אני יודעת?

כי עד היום אני מיומנת בעיגול פינות, יישור קצוות וליקוט שוונצים בולטים.

אני גם אלופה בלהעלים מאכלים מבלי שאדע להיכן הם נעלמו מה שמראה על מיומנות אלכימאית בואכה מדענות מתקדמת.

ובכל זאת אני לא מקבלת על זה שאפו בשום מקום –

חוץ מבמשקל.

ועכשיו קסם

שימו לב, פה יש חלה- כולם רואים אותה?

אני מעבירה אותה מול עינכם, שימו לב שאין שום דבר בצד השני, רק חלה קלועה, טריה, ביתית, מסולסלת – חלה.

אברה קדאברה, מלח מים, חומוס צ'יפס סלט והופ- החלה נעלמה!

לאן?

וואלה גם לי אין מושג.

ולא. הפירורים על החולצה שלי לא מעידים על כלום, כי אני בפרוש לא זוכרת שאכלתי את כל החלה. רק נשנשתי, ישרתי, שפצרתי – מוזר.

 

מי אכל את הגבינה שלי

אכילה לא מודעת זה כבר לקחת את האכילה הרגשית ולהביא אותה לשלב הבא.

לשבת ליד פיצה ולהבטיח לעצמך שאת אוכלת – רק שני משולשים- כי תכל'ס לא צריך יותר בכלל.

לראות איזה תכנית בינתיים, או לדבר עם חברים ופתאום היד שמגששת במגש לא מוצאת כלום.

בעיניים מופתעות את מגלה שהוא ריק, זה מוזר, אבל מי אכל את כל הפיצה?

הרי אני רק אכלתי שני משולשים, או שלושה או רגע, יש מצב שאני אכלתי יותר?

איך זה יכול להיות שלא הרגשתי שזה יותר מדי, איך זה יכול להיות שלא שמתי לב ששני משולשים הפכו לשבעה.

איפה בכלל היה הגוף שלי בכל התהליך הזה?

כי אני הייתי פה, והוא נעלם עם תבנית עוגת גבינה מרובעת (ואני בכלל לא אוהבת גבינה, פשוט עקום)

 

שיחות חצר

גבירותי ורבותי – גילוי מרעיש.

מסתבר, כך גיליתי, שיש לי ולגוף יחסים מורכבים מאד, ( טא טא טא טאאאם שוק!!)

אך לא תארתי לעצמי עד כמה. עד שהושבתי אותנו לשיחה והתברר שהמצב הרבה יותר חמור משחשבתי.

כבר בכניסה לחדר זיהיתי שני כיסאות-  אחד גבוה, מלכותי, מרוחק והשני יותר לכיוון שרפרף רעוע ובלוי. ביניהם עמד שולחן רחב ממדים ארוך ארוך אולי באורך קילומטר.

כשישבתי על כיסא המלכה חיפשתי סביבי את המיקרופון או המגאפון, אבל לא מצאתי כלום.

גוף חצי ישב חצי רכן בכניעה על הכיסאון הקטן והשברירי, הברכיים שלו נוגעות ברצפה וכמעט שהיה נראה שהוא משתחווה.

היה ברור שאני צריכה לצעוק אליו מה אני רוצה, היה ברור שלא ברור מה הוא יצליח לשמוע בכלל.

 

איך מייצרים יחסים – גרסת ההתנתקות

על השולחן לפני היו מונחים שלושה חפצים:

כפתור אדום – ללא הסבר למה הוא משמש

שוט – ארוך מספיק כדי להגיע עד לצד השני פלוס

מראה מוזרה – כזו כמו בלונה פארק שמשנה את מבנה הגוף שלך.

הסתכלתי עליהם

הסתכלתי על גוף – מצד השני, לא זז, קפוא באותה תנוחה,

הסתכלתי עליו באמת וראיתי איך עור הפנים היפה שלו נראה נפול וחיוור

את העיגולים השחורים מתחת לעיניים, את הקמטים סביב הפה שספרו לי כמה הוא מתאמץ לשתוק.

הגב שלו היה כפוף – כאילו הוא בן איזה אלף ועובד במכרות פחם ואת הידיים שלו מאוגרפות וסגורות.

ראיתי גם את היופי של גוף מאחורי מעטה האכזבה, סבל ועצב של שנים. ראיתי איזה פוטנציאל גוף מדהים הוא היה – ראיתי ורציתי לבכות.

אבל שק הדמעות נמצא אצל גוף בצד השני.

 

ללחוץ על הכפתור האדום

צעקתי לאורך השולחן- היי גוף.. הלו הלו.. שומע אותי

..

אפס תזוזה בצד השני

..

צרחתי בקולי קולות ודפקתי על השולחן – היי מכונה, הלוווווווווו

אפילו לא מצמוץ

התחלתי לחשוד שהוא עושה לי בכוונה, התחלתי לכעוס.

כאילו באיזה קטע הגוף החצוף הזה מתעלם!! עושה את עצמו לא שומע

איך הוא מרשה לעצמו בכלל, אני אראה לו מה זה- נעורר אותו קצת.

הרמתי את השוט

תזוזה ראשונה מהצד השני הראתה לי שיש שם חיים.

אז מה???

קראתי בלגלוג

אם זה לא באיומים ובמכות אתה לא מגיב???

גוף הרים מבט ריק לכיווני.

נראה לי שהוא מפגר. נראה לי שהשתחרר לו איזה בורג. – חלפה מחשבה בראשי.

החזרתי את המבט לשולחן והרמתי את המראה. הבבואה שנבטה מולי היתה של בחורה רזה ומושלמת.

מוזר.. הסתכלתי על הבגדים שלי – אני לא לבושה ככה. אני לא נראית ככה באמת.

החזרתי את העיניים למראה- זה היה מהפנט, יכולתי להתבונן באני הרזה והמלכותית שעות.

אולי בעצם זו באמת אני. אולי אני מבולבלת ובמראה נמצאת המציאות.

הנחתי את המראה והעיניים שלי הלכו אוטומטית לכפתור האדום.

מעניין מה הוא עושה? נראה שאף פעם לא לחצו עליו, כזה מבריק ויציב.

היי, הלו אתה! – צעקתי לצד השני מוסיפה צליפת שוט בשביל האפקט הקולי. כן כן אתה האדיוט הנבוב בצד השני, לוקח לך זמן לענות הא!!

גוף מצדו הביט בי בחשש, או בעצם הביט בקצה השוט –

יש לך מושג מה עושה הכפתור? צעקתי מצביעה על הכפתור האדום עיניו של גוף עקבו אחרי האצבע שלי ונעצרו על הנקודה האדומה שעל השולחן

ופתאום כל האווירה בחדר השתנתה, במהירות שלא תאמן גוף הזדקף, כתפיים הולכות אחורה – וואו לא ידעתי שהוא כל כך גבוה וחסון, ראש מורם – תווי פניו ממש מרשימים. גוף הסתובב כל כולו לכיווני פתח את זרועותיו כמו מזמין אותי לחיבוק

וחייך

חיוך ענקי, חיוך חם, חיוך אוהב?

כולו שידר לי- תלחצי

תלחצי!

HADAS HORODI

נעים מאד, הדס והאיברים הפנימיים,
בין היותי כותבת שיווקית, ממקדת עסקים ויוצרת במקלדת אלחוטית ועלחוטית
אני גם
ממוללת רעיונות תחת השולחן בנוירוטיות, מטרידה עצמי בניפוח דימויים מתוך שינה, חורקת רגשות בלסת קפוצה ולב פתוח.

כאן אני הוגה באוכל, רגשות ומה שביניהם.