אתמול היתה לי שיחה מעניינת, הפעם לא עם עצמי אלא עם מישהי אמתית. בתוך המולת המקום בו נפגשנו לקחה אותי לצד וספרה לי בנשימה אחת איך היא הבינה שהיא לא יכולה להחזיק מתוק בבית.

מועדון המכורות לאוכל

"אני לא יכולה, אני לא שמה לב וחפיסת שוקולד הופכת לשלוש, אני יושבת מול הטלויזיה מתחילה בשורה אחת ודיי מהר אני מופתעת כשהיד שלי לא מוצאת כלום וכך אני מגלה שאכלתי את כל החפיסה, מבלי בכלל שהייתי צריכה, מבלי שבכלל שנהנתי, מבלי בכלל ששמתי לב.. "

הסיבה ששיתפה אותי ולא אף אחד אחר הייתה כי שתינו חברות באותו מועדון אקסקלוסיבי וסודי – מועדון המכורות.

לשתינו יש את אותו פצע, הפצע של מכורים שמאוהבים בטעם ובחוויה, אלו שלא אוהבים ולא מתחברים להגבלות, הפחדות וידע טכני – אם זה לא מחובר לרגש ולבלוטות הטעם שיש לנו במוח- זה לא יעבוד. (תאמינו לי מספר הדיאטות המגוונות שניסיתי הוא די עצום, מהסטנדרטיות ועד המסוכנות בריאותית, מה 'מאוזנות' ועד הביזאריות)

אוכל זו התמכרות, היא אחת המדהימות שיש, היא כל כך מתגמלת, כל כך חיה ונוגעת ברגש, היא גם גורמת לאבד את הגבול, אבל הדרך לשם רצופה טעמים שמעירים את הגוף ופותחים את הלב.

להתמכר לחיים זה עדיין להתמכר

בעברי עבדתי באחת המאפיות הנחשבות בארץ, אני רוצה לספר לכם שמאפיה זה כמו לעבוד בתחנת סמים חוקית. נכנסים אנשים עצובים, עם טרדות היום על הגב שלהם ומבט כבוי, עם חוסר שקט וכבדות תהומית, ותוך כדי שיטוט בין הויטרינה לתצוגת המוצרים השונים קורה משהו מדהים. כמו בסרטי הטבע של נשיונל גאוגרפיק בהם רואים את מחזור הפריחה של פרח, גם הם, מתחילים להתמלא בתקווה, השפתיים שלהם מתחילות לרטוט, הצבע חוזר להם ללחיים וכל הגוף שלהם נפתח ומתעורר.

כל ישותם ממוקדת בחוויה אותה הם רוצים לקנות.

ואז, רגע לפני הביס, בנקודת המפגש בין השפתיים לבין הפנטזיה נוצר חיבור טהור ומזוכך, זו הנקודה בה החלום נפגש עם הלב ומעביר את הטעם שלו לגוף.

לפעמים זה קרואסון, לפעמים זה בורקס מושחת, לפעמים זה לחם טרי שנפרס עכשיו ואי אפשר לחכות אז מנשנשים ממנו מיד את הנשיקה, עוגה, כריך, קפה, מאפה –  זה רגע של התעלות שקשה לשכוח וקשה עוד יותר לשחזר.

במובן מסוים, הנקודה בה  אדם מתאחד עם ההוויה והחוויה בה הוא רוצה להיות – זה מקום אליו אנו שואפים כל החיים, איזה שהוא חיבור מושלם בין האני העליון, הגוף, הנפש, האגו, האנושיות  שמייצר –  רגע של אחדות.

שם יש שקט, שם יש מלאות, שם יש טעם של אהבה.

וכמו סמים, זה חולף.. מהר מדי.. חייבים עוד.. חייבים יותר, טעים יותר, הרבה יותר, סוכר יותר, מלח יותר, יקר יותר – רק שלי, לא אתחלק עם אף אחד, אשב לרגע עם עצמי בפינה ואתענג, לבד, אנסה להגיע שוב לאותו שיא, לבד לבד, שלי שלי, איפה הקול ההוא בתוכי, איפה הרגש ההוא שהרגשתי שעטף וחיבק אותי שהפך אותי לשלמה, .. נו נו.. זה כבר לא אותו דבר.. זה כבר לא עובד.. מה יהיה..

עצב מלוח שמחה מתוקה

את החיבור בין רגש לאוכל לא אני המצאתי, הוא שגור בשפה שלנו ואנו משתמשים בו כ- מתבל רשמי, ומצליחים בעזרתו להעביר חוויה שלמה דרך מילה.

"טעם ההצלחה מתוק, ריח של שחיתות, לטעום את משמעות החופש, קשר רקוב, דיבורים טפלים, להשמין מנחת, לתבל את הסיפור, הוא מבשל לנו משהו, נחמץ ליבו.."

כשמשתתפי תכניות בישול שונות מתבקשים לבשל "טעם של בית", להעביר לשופטים את "הזכרון של הידיים של סבתא", כשהשופטים טועמים את האוכל ולחלוחית עולה בעינם, "החזרת אותי ליום שבת אצל כשהייתי בן 8 ודוד שלי…" "כשאני אוכלת את האוכל שלך אני נהיית שמחה".

אוכל = רגש ורגש זה עניין ממכר (ומוכר).

מי שלא חבר במועדון לא יבין לעולם

אצלנו במועדון אין פחמימות ריקות – אין לכם מושג כמה הן מלאות, בתקווה, בגעגוע, בנחמה.

אין שעות יום או שעות לילה נכונות, יש אכילה בין הרגשות.

אין גמילה כי הקריז שיגיע והחיים נטולי הצבע שמחכים לנו מעבר לעשרה קילו פחות, לא מספיק אטרקטיביים.

כשמכורים, זה מדרון עם סוף ידוע מראש, עם רגעי הנאה הולכים ופוחתים ותקופות סבל ושנאה עצמית שהולכים וגדלים, זה השתלהבויות של דיאטה אל מול רגעי שגעון וטרוף מול המקרר וכל הארונות בבית, כשמכורים זה להרגיש בעוצמה.

ובנימה אישית קצת יותר,

את הבלוג פתחתי בשביל לדבר עם המכורה שבי, לשמוע מה יש לה לומר, להרגיש מה שהיא מרגישה, להציף לתודעה את הקונפליקט ולמצוא את הדרך שלי. זו זכותי לכנות אותה מכורה, ואם אחליט לשנות את הסמנטיקה זו תהיה הבחירה של שתינו, בחירה מתוך חופש.

אני לא מחפשת המלצות, פתרונות, אני גם לא באה לתת כאלה, פה אני ואוכל מדברים בגובה הצלחת על הקשר בנינו מתוך כוונה להגיע לשוויון.

ואנחנו נגיע – כך או כך, נגיע.

תאחלו לי בהצלחה כי לפעמים לא קל פה.

בפינת הקרייבינג:

היום לא בא לי..

HADAS HORODI

נעים מאד, הדס והאיברים הפנימיים,
בין היותי כותבת שיווקית, ממקדת עסקים ויוצרת במקלדת אלחוטית ועלחוטית
אני גם
ממוללת רעיונות תחת השולחן בנוירוטיות, מטרידה עצמי בניפוח דימויים מתוך שינה, חורקת רגשות בלסת קפוצה ולב פתוח.

כאן אני הוגה באוכל, רגשות ומה שביניהם.