בימים האחרונים עולה בראשי סצנה מילדותי ועמה ריח זכרון עמום ומלא געגוע.

בילדותי נהגו הורי לשלוח אותי בחופש הגדול לשבוע אצל הדודים האהובים מנתניה, שם היה ים, ילדות נוספות לשחק איתן ואותי רחוק מהבית לשבוע של שינוי אווירה.

חופשה אצל סבתא טוני

יום אחד לקחה אותי דודתי לאכול צהריים אצל אמא שלה, סבתא טוני, בעוד אני מגיעה מבית אשכנזי למהדרין בו במאכלים הצבע והטעם הם משניים לעומת השיחה סביב השולחן, אצל סבתא טוני הדברים אחרת. ראשית, סבתא טוני היתה טוניסאית, אישה יפיפיה, עם שיער בתסרוקת מרשימה כמו של רקדנית פלמנקו רק בבלונד, חמה ומחבקת, הבית שלה זכור לי בצבעים חמים ובו לשולחן האוכל היה מקום של כבוד.

בזכרוני אני יושבת לארוחת צהריים ולפני קערה ענקית עם קוסקוס ברוטב אדום, לא חושבת שאי פעם לפני כן טעמי או בכלל ידעתי מה זה קוסקוס, והנה לפני ניצב הר של קוסקוס, עם ריח של תבלינים שאני לא מכירה אבל הבטן שלי מתחילה לקרקר.

אני זוכרת איך הרוטב האדום אחד את הקוסקוס יחד, את הטעמים והמרקם החדש ובעיקר הלב שלי זוכר את החום והנתינה שהיו בכל ביס, את האהבה והמשפחתיות הבלתי אמצעית שעברה דרך הצלחת הזו ישירות אל הקיבה שלי.

שנים שנים שנים הקוסקוס הזה לא יוצא לי מהלב ומהראש, מאז לא יצא לי לטעום המון קוסקוס, אבל בכל פעם שיש הזדמנות עולה בי שוב אותה התגעגעות קדומה, אותה תקווה שהנה עוד מעט אחוש שוב את אותו הזכרון, אתמלא שוב באותה חמימות.

ובכל פעם זה לא זה… התחושה היא קצת כמו לנסות להזכר במנגינה שמאד אהבת והצלילים חומקים ממך, זה ליד, זה קרוב, – אבל זה לא זה.

לאכול זכרונות בכפית

זה מה שאוכל עבורי, בדיוק כמו מוסיקה, אוכל הוא פסקול חישתי מרגש ועמוק שהופך כל חוויה לרב ממדית וגורם לה להיצרב בכל החושים שלי לעולמים.

כך כשאני שותה רדבול אני שותה את החופשה הראשונה המשמעותית שלי בחו"ל, תאילנד, חוף צהבהב, שמש חמה וים נפרש. זו הייתה החופשה בה כל ישותי צומצמה ל- 'איפה אוכלים, איפה נחים', וזה היה הכי כייף בעולם. רדבול זה לשתות חופש בקש, זה לשתות עצמאות ורוגע, זה לשתות – אני צעירה והחיים טעימים לי מי יכול עלי.

ולעומתו כשאני מריחה ריח של בישול מזרח אירופאי, אני מיד חוזרת לעזרת נשים בבית כנסת אשכנזי זנוח, אני לא רוצה להיות פה אבל חייבים ואני לא אוהבת שאני לא יכולה לראות מה קורה בצד השני. בעזרת הגברים רק זקנים עם שערות באף וריח נפטלין מכל סידור. זה אוכל שאני לא יכולה אפילו לאכול, כי זה כמו לגעת במשהו שכבר אף אחד לא זוכר אותו ולא אכפת לו ממנו, משהו שנשכח ממאה אחרת, טעם עבש וישן.

בגלל זכרונות אני אוכל פתאום קולורבי, כי זה מזכיר לי את העבודה בגינה עם סבא כרמי, ואת הקולורבי שקטפנו ואכלנו ישירות בחתיכות מסכין שקלף, והטעם היה כל כך מוזר אבל האצבעות שלו היו כל כך יפות ואוהבות.

אוכל וגעגועים

אני אעמוד שעות במטבח כדי לנסות לשחזר מרק פטריות מוקרם שאכלתי במסעדה קטנה ונטולת שם לאחר יומיים של מסע מגעיל בדרכים, וזה הדבר הטעים הראשון שהכנסתי לפה שגרם לי להרגיש כמו בת אדם ולא כמו נוודית.

אוכל וגעגועים, אוכל וזכרונות, טעמים של מקומות בעולם, של נקודות שפל ושיא בחיים.

הטעם המיוחד של וויסקי שמזג לי בחור שמאד רציתי להרשים והשתדלתי שלא לעוות את הפרצוף, הסלט הראשון שהכין לי בעלי שלא סבל ולא אכל ירקות עד שנפגשנו, הקולה ששתיתי רק כדי שיהיה לי מה לעשות עם הידיים בסיטואציה לא נעימה, סוכריות הגומי בצורת פיצה שאכלנו בלילה עומדים באלנבי פינת סמטה מסריחה בשתיים בלילה, מחויכים ומלאים אנרגיה אחרי שלוש שעות של יצירה ונגינה וזה הרגיש הכי רוקנרול שיש.

מעגל אכילה סגור

אני מרגישה כאילו יש בי איזה שהוא מקום שמבקש לא לשכוח, שמבקש לתת לדברים המרגשים בחיים להמשיך להדהד ולא לדהות. לכן אם אני מצמידה לרגעים מיוחדים אוכל הם מוטמעים יותר טוב. כך, כשמגיעים למקומות בהם הלב כבר לא מצליח להתעורר והראש לא זוכר את הפרטים, הבטן והאף תמיד יודעים לקחת אותי אחורה בזמן, היישר אל כל אותן תמונות משמעותיות ועוזרים לי לחיות אותם שוב ושוב ושוב.

כשלמדתי תאטרון אמרה לנו המאסטר שלנו, שאחת הטעויות הנפוצות אצל שחקנים היא שהם מנסים לשחזר את רגעי השיא שלהם, בעוד שתאטרון זו 'חיה של הכאן ועכשיו' וזו הייחודיות שלה. כאשר מתחילים לנסות לשחזר את הרגע, במקום להעצים את ההווה, חיים בעבר.

תפקידו של שחקן לחפש בכל רגע את החיים של אותו הרגע, שם מתרחשים הדברים באמת – שם טמון הקסם.

אז אני לא בטוחה שאצליח לגמרי להגמל מלזכור דרך אוכל, כי עדיין זו דרך מרגשת בעיני, אבל אולי אצליח יותר לתבל את היום יום ולהכניס בו את החוויות שאני רוצה עבורי – לכאן ועכשיו.

אולי אז אתגעגע פחות.

ובפינת הקרייבינג היומית:

מקל זיתים, שיפון מלא 30%, זיתים ירוקים והטוויסט הטעים – ריבועי גבינת גאודה איכותית. מקל נשנוש אולטימטיבי, הגבינה שהותכה ועוטפת את דפנות הלחם, זה הדבר הראשון אותו השיניים מקלפות, קצת שרוף המון יאמי. האומנות היא לאזן בין הכמויות, לא יותר מדי זיתים, לא יותר מדי גבינה, ואיכשהו בכל ביס יש הפתעה..

HADAS HORODI

נעים מאד, הדס והאיברים הפנימיים,
בין היותי כותבת שיווקית, ממקדת עסקים ויוצרת במקלדת אלחוטית ועלחוטית
אני גם
ממוללת רעיונות תחת השולחן בנוירוטיות, מטרידה עצמי בניפוח דימויים מתוך שינה, חורקת רגשות בלסת קפוצה ולב פתוח.

כאן אני הוגה באוכל, רגשות ומה שביניהם.