הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

לא כתבת המון זמן, מה נהיה?

שאלה אותי חברה מתעניינת ושמנמנה (בקטע טוב כן..)

האמת היא שראיתי את האור

הבנתי שכל ההתבכיינות הזו על אוכל רק מכסה על חוסר יכולת לסתום את הפה.

כן כן, זה כל העניין בשתי מילים – סתמי ת'פה.

אז עם קצת כוח רצון, המון ממתיקים מלאכותיים, התמכרות לקולה זירו ופריכיות

ושכנוע עצמי שחסה זה ה- חיים.

הנה אני פה – 15 קילו פחות

מאושרת!

כן אני מאושרת כשאני מסתכלת על כל השמנמנות (בקטע טוב כן…) מלמעלה

ואני יכולה לומר לעצמי בעודי סוגרת את הכפתור על מכנס מידה PETIT (לא פתית כן?)

עשיתי זאת והן עדיין תקועות בתוך חוסר היכולת שלהן להתקדם בחיים – חלשלשות.

מאושרת!

כשאני מסתובבת בחנויות וכל הנשים מסתובבות אחרי ומקנאות, כבר למדתי לנעול נעליים עם סוליות גומי לא להחליק על הריר של הגברים שלצידן- נשים נשים שק של נחשים.

מאושרת!

האייקיו שלי זינק לפחות 20 סנטימטר מעל ה boobjob  שפרגנתי לעצמי בה, כאילו מה, נפש בריאה

בגוף חדש, וכל הנפולות סביבי יכולות לאכול את הלב (או לתקוע פיצה יא שמנמנות.. בקטע טוב כן!).

מ א ו ש ר ת !

כל מה שהבטיחו לי, כל מה שדמיינתי- הכל התגשם.

העבודה שלי נעשתה הרבה יותר קלה, טובה ומכניסה – הלקוחות מתדפקים על דלתי עם כרטיס אשראי ורק מתים לשלם לי, עסקאות זורמות מבלי לשווק, אפילו הזמינו אותי להרצות על הסיפור שלי:

"האישה שראתה את האור בקצה הסטיוויה- איך לחנוק את השמנמונת שבך, בקטע טוב"

הזוגיות שלי נעשתה הרבה יותר טובה, היי, גם לפני כן היה טוב אבל אז הייתי טיפ טיפה טיפונת שמנמונת (בקטע הכי טוב!!), ועכשיו, אין ריבים, הילדים מדוגמים וכולנו פרסומת למינימום איקאה במדור סלונים, מקסימום קינדר בואנו בהרי שוויץ- אידיליה.

אוכל לא מנהל אותי, אני לא חושבת עליו 24 שעות ביממה שהן 1,440 דקות, שהן 86,400 שניות –  ממש לא.

אני אישה חופשיה, נטולת כבלים, נטולת קילוגרמים עודפים, נטולת מכשולים – השמיים הם הגבול, העולם לרגלי ואני דורכת עליו בנעלי סטילטו אדומות וחצאית מיני.

מי יכול עלי- אני רזה!

NOT

ואם אי פעם אהפוך למפלצת ניילונים זחוחה ונטולת תאי מוח שכזו – אנא שלחו לי קרואסון חמאה מהביל עם שליח.

לא מצליחה לרזות? את כנראה מקולקלת

אז מה כן?

כן, יצא לי לחשוב המון המון הממממממון על היחס שלנו כחברה לגוף ולאוכל, על האווטאר הבלתי אפשרי שייצרנו, על המעגל הסגור בו הרבה נשים נמצאות (אני בהחלט ויתכן שגם גברים) .

על מנת להסביר אתחיל בסיפור לא משעשע, לפני כמה זמן אישה שמכירה אותי העזה ללטף לי את הבטן ולשאול בחביבות האם אני בהריון, בעוד שיכולתי לקחת את זה בהומור ולהחליק את זה, מצאתי את עצמי רותחת!

לא רק בגלל שכרגע משקל זו נקודה רגישה אצלי (בטח לא שמתם לב..)

אלא בגלל מה שאמרה אחר כך כשהשבתי באגרסיביות בשלילה- מה את כועסת, לכי לדיאטנית והיא תטפל בך.

זה הקפיץ אצלי את הפיוזים בערך בשמונה דרגות למעלה, ולמה?

כי הבנתי שבמובן מסוים גם אני חושבת שאני מקולקלת אם אני לא מצליחה לרזות.

למה אני לא מצליחה 'לסתום את הפה', למה אני לא מצליחה 'לקחת אחריות על הגוף שלי', למה אני לא מצליחה לאהוב ספורט, ולמה אני לא מצליחה לראות את התועלת של זה ו'פשוט להחליט לעשות את השינוי' – מה לא בסדר איתי.

כי בארצנו הקטנה, אנשים מרשים לעצמם לעבור את הגבול שלך וזה כאילו בסדר.

כששמים לך יד על הבטן במהלך הריון ומלטפים, כשמעירים לך על כל סממן חיצוני באשר הוא –גובה, צבע שיער, אורך חצאית, משקל.., כשמניחים שיודעים יותר טוב ממך – מה עובר עליך, מה יעזור לך, איך לתקן אותך, איפה את טועה ולא מסתירים ממך את דעתם בקול רם.

כי לרזים, החוויה שלי, יש מיתוג נחשק של חיי זוהר ומציאות מאושרת ושמנים הם אלו שלא הצליחו

רזות הן,

אלו שנכנסות לחנות הלבשה תחתונה ומתלבטות באיזה צבע לקנות את הסט ולא צריכות מידה מיוחדת.

אלו שאוכלות ונהיות שבעות אחרי שני ביסים, משל תקעו עכשיו היפופוטם, ולא רעבות אחר כך עד למחרת.

או הפוך, אלו שיש להן חילוף חומרים מואץ בגנים, ותוקעות המבורגר כפול עם צלחת צ'יפס, קינוח ואחר כך עוד מגש פיצה, וזה פשוט מתפוגג.

אלו שפשוט 'זורקות' על עצמן ג'ינס וטישרט וזה נראה מינימום פרסומת לדיאט קולה, מקסימום וואו איך הן עושות את זה.

אלו שלא יודעות מה זה דיאטה, שוכחות לאכול כי החיים כל כך מעניינים, ומסתכלות על נשים שמנמנות (הכי בקטע טוב!!!) כמוצג מוזר ופילי, "כמה מחברותי הטובות ביותר הן שמנמנות".

תמיד מתחילים איתם בכל מקום, תמיד הן יזכו ליחס טוב יותר, תמיד יהיו להן בגדים יפים יותר, יש להן יותר אופציות, כל הפרסומות מדברות אליהן – והן כנראה חיות את החיים הטובים והאמתיים (לא יודעת אף פעם לא הייתי חברה במועדון הזה).

מה אכפת לי?! – אבל אכפת לי

אכפת לי שחנכו אותי שיש מודל יופי מאד ספציפי ומי שלא עונה להגדרה הוא – פחות.

אכפת לי שלמילה רזה יש רק הטיה אחת ואילו לשמנה יש מדרגים – מלאה, צ'אבי, שמנמונת, שמנה, דבה.. SHOULD I GO ON?

אכפת לי שבתוכניות טלוויזיה/ סרטים הנשים השמנות הן או אישיות צבעונית והכי לא קונבנציונלית שיש (כי הרי אי אפשר להיות שמנה ונורמטיבית – לא מעניין!), או הסיידקיק המשעשעת (תראו היא מכוסה קצפת כי היא תקעה עכשיו קאפקייק שלם חחחחחחחח).

אכפת לי שאכפת לי אם אני רזה או שמנה

אכפת לי שאכפת לכולם אם אני רזה או שמנה

אכפת לי שבתפיסה הבסיסית שלי זה מגדיר אותי כמצליחה יותר או פחות.

אכפת לי שאני מרגישה אשמה שאני קונה גבינה 5% ושותה דיאט קולה כי אני מרגישה שנכנעתי .

אכפת לי כי אני רוצה שיהיה אחרת, ואין לי מושג איך יוצאים מהמבוך הזה.

 

וחברים שלי, אני רוצה לרדת במשקל, בא לי להיות פחות קילוגרמים, יהיה לי באמת יותר כייף איתי, אבל לא בא לי שזה יהיה הMAIN , לא בא לי שזה יגדיר אותי כי אז- אני לא שוברת את המעגל המקולקל, אני רק דוחה את הקץ.

רעיונות?

בקטע טוב כן..

 

קבלו בינתיים את תום יער האלופה, אמנם פרסומת אבל עדיין תזונאית תקשורת

 

 

HADAS HORODI

נעים מאד, הדס והאיברים הפנימיים,
בין היותי כותבת שיווקית, ממקדת עסקים ויוצרת במקלדת אלחוטית ועלחוטית
אני גם
ממוללת רעיונות תחת השולחן בנוירוטיות, מטרידה עצמי בניפוח דימויים מתוך שינה, חורקת רגשות בלסת קפוצה ולב פתוח.

כאן אני הוגה באוכל, רגשות ומה שביניהם.