הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

בזמן האחרון אני בולשת הרבה אחרי התחושה של חיבור וניתוק. בודקת מתי אני מחוברת למשהו, ומתי אני חווה ניתוק. איך זה מרגיש להיות מחוברת, ומהי האנרגיה של ניתוק.

אני מבינה שיש לי רצון להרגיש מחוברת למשהו שגדול יותר ממני. אם זו קבוצה, או תנועה, או משהו אחר עם משמעות, אני עוד לא ממש יודעת. אבל זה מופיע באיזורים רבים בחיים שלי במקביל. וכשזה מופיע, אני מרגישה הרבה יותר חיה.

תנועה שמתחילה באיש עם לימונים

אתמול בבוקר כשיצאתי מבית הקפה עם הקפה והמאפה והתיק ומהעיל תלויים עליי, ניגש אלי אדם מבוגר מאד וביקש למכור לי שקית לימונים בחמישה שקלים. הלימונים שבשקית לא נראו משהו, וגם האיש לא, אבל משהו בי רצה לתת. ביקשתי ממנו שילווה אותי לאוטו, הנחתי את הקפה על הבאגז', הוצאתי את הארנק ונתתי לו עשרה שקלים. הוא הודה לי, וכשפנה לדרכו הפיל את הקפה שלי לרצפה והמשיך ללכת. הוא אפילו לא שם לב.

כשבהיתי לחלופין בקפה שניתז לרסיסים על הכביש ובגבו של האיש המתרחק, לחצתי על כפתור הסלואו-מושן, ובדקתי אלו קולות נוכחים כאן עכשיו. כרגיל, היו שלושה:

הקול הכי חזק היה זה שצעק: "מה??!!! מה לכל הרוחות??!! זה מה שמגיע לי על טוב הלב שלי? זה לא פיר! עכשיו אני צריכה לשלם כפול על הקפה וגם כמעט לאחר לפגישה הראשונה שלי, וכל זה רק בגלל שהחלטתי להיות נדיבה הבוקר. קארמה איז אה ביצ'."

הקול השני, כבר דיבר יותר ברכות: "וואו, מעניין מה קרה כאן עכשיו. מעניין אם יש כאן סימן בשבילי. באיזה מהלך השתתפתי שאני בכלל לא מודעת לו, ומה התפקיד שלי כאן. מעניין מה יקרה עכשיו".

ואז, הקול השלישי, פרקטי ושטוח, סיפר לי את המציאות כפי שהיא וזירז אותי לזוז: "טוב, אז תרמתי 10 שקלים לאיש נזקק ואז נשפך לי הקפה. יש לי עוד כמה דקות להיכנס ולהזמין עוד אחד ולצאת לדרך כי כבר מאוחר".

נכנסתי פנימה והמוכרת, שזיהתה אותי שאלה מה אני עושה כאן שוב. סיפרתי לה את הסיפור על האיש והלימונים, והיא מיד ביקשתה מהבאריסטה להכין לי קפה חדש בחינם (וגם זכרה איזה קפה הזמנתי). הבאריסטה, שהקשיבה גם היא לסיפור הוסיפה לי עוגיה, ועוד איש אחד שקנה קפה ביקש לתת לי מאפה קטן מהשקית שלו, "כי מגיע לך ואני רוצה להעביר את הלאה".

בום. חיבור.

אני קונה קפה במקום הזה כבר הרבה זמן, לפחות פעם בשבוע ולפעמים יותר. נכנסת ויוצאת עם פרצוף הבוקר המנותק שלי, עם חיוך קטן ומנומס, לא ממש רואה אף אחד ואף אחד גם לא רואה אותי. אבל אתמול בבוקר היה שם חיבור אנושי פשוט. חלקנו חיוכים ורצון להיות חלק ממשהו גדול מאיתנו, משהו טוב. רוח של נדיבות שהתחילה מאיש אחד עם לימונים שאת סיפור החיים שלו אני בכלל לא מכירה אבל נתן לי הזדמנות להתחיל את הבוקר מחוברת.

חיבור ככח מניע

חיבור לא חייב להיות לאנשים כמובן, אבל האנרגיה שלו מאד ברורה כשהוא נוכח. הוא מזרים חיים וחיוניות ורצון לזוז ולעשות שקשה להרגיש כשאנחנו מנותקים.

אז הנה עצה אחת פרקטית בעניין ניתוק/חיבור – יש לכם פרוייקט שאתם צריכים להזיז? תבדקו למה אתם מתחברים בו, ותתחילו משם. החלקים האחרים והשותפים השונים יצטרפו – אין ברירה, זה מדבק.

אילת סיון

אילת סיון

מאמנת אישית מוסמכת, מלווה מוסמכת בהתמקדות, יועצת אסטרטגית בדימוס והיד עוד נטוייה
אילת סיון