הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

לא רציתי להתחיל עם המשפט הזה אבל אני אתחיל עם המשפט הזה:

לא יודעת מה המשפט הראשון שאכתוב ומאיפה להתחיל.

לא רוצה להיות מאלה שיודעים הכל, למרות שאני יודעת לא מעט, זה תמיד נראה כמו חוסר זהירות נוראית להציג את עצמך כשלם, מושלם ויודע-כל.

אז הרבה פעמים אני מציגה את עצמי כלא יודעת כלום וזה מבלבל אנשים. חוץ מכאלה שמתמחים באנשים. מי מתמחה באנשים, אתם שואלים? או!

אז ככה.

הקדשתי כמה שנים טובות מחיי להתבוננות ומדיטציה.

אני עושה את זה כבר יותר מעשור עכשיו.

מה המדיטציה נותנת לי?

אושר, ביטחון, שקט, שלווה, הכרה, גמישות, פוטנציאל ותקווה.

מספיק כדי להציל את החיים, לא? כי זה מה שהמדיטציה עשתה בשבילי. היא הצילה לי את החיים.

הייתי בת כמעט 27, שחקנית שמחפשת את עצמה בעיר הגדולה, קופצת ממיטה למיטה, מתנסה בסוגים שונים של טישטוש הכרתי, בוחנת את הגבולות שלי ושל סביבתי.

עד שזה קרה…פשוט התמוטטתי.

היתה תקופה של פיגועים, מחבלים התפוצצו פה על אוטובוסים. התבטלו הצגות ששיחקתי, המינוס בבנק צילצל אליי כל יום כדי להזכיר שאני חייבת ככה וככה, ניסיתי להמשיך ללמד ולא היה לי בית ממש, הסתובבתי בין ההורים לחברים מתל אביב.

פשוט קרסתי.

אני זוכרת את היום הזה שפשוט נשכבתי על מזרון יחיד על הרצפה אחרי שההורים שלי עברו לבית גדול יותר כדי שיהיה לי חדר משלי ולא יכולתי לקום.

הרגשתי נקודה אדומה במקלעת השמש שלי וחשבתי שאני הולכת למות.

לא רציתי למות (זה הגיע אחר כך) אבל ממש הרגשתי שזה הסוף שלי.

הימים עברו, לא זוכרת מה קרה בדיוק, אם אכלתי או שתיתי או הלכתי לשירותים. אני מתארת לעצמי שעשיתי את הדברים האלו אבל אני פשוט לא זוכרת.

אני רק זוכרת שכשיכולתי סוף סוף להתרומם מהשכיבה התיישבתי.

וזהו. יכולתי רק להתיישב, לא באמת לקום.

אז ישבתי וישבתי וישבתי.

וככה התחלתי את ההיכרות שלי עם עולם המדיטציה.

לא ידעתי מה אני עושה, רק התחלתי להרגיש אחרת לאט לאט ובכל יום.

זה לא שלא הייתי מחוברת לעצמי אף פעם, תמיד חיפשתי משהו, את התשובות לשאלות הכי גדולות כמו מי אני ומה אני עושה כאן ומה אנחנו וכל שאלה אחרת אפשרית שקשורה לחיים שלנו כמו שאנחנו מכירים אותם אבל אף פעם לא התיישבתי ככה ושתקתי.

בוהה בתקרה והרעיונות באים

כשהייתי ילדה אני זוכרת שהייתי שוכבת במיטה ובוהה בתקרה שעות.

אז הייתי מקבלת רעיונות וקמה בתחושה כזו של: "מצאתי"! וברוב המקרים, כמעט בכולם, גם הייתי מיישמת את מה שרציתי ומגשימה.

אבל מדיטציה זה שונה, זה תהליך ארוך שבו כל מי שאתה מתפרק לגורמים.

אתה חוזר לעצמך אבל זה לוקח זמן, לי זה לקח כמה שנים.

התחלתי לקרוא על זה באינטרנט, הורדתי קוואנים של זן וחקרתי לעומק, כמו שאני עושה בדרך כלל כשמשהו מעניין אותי.

בסופו של דבר, שהוא לא באמת הסוף אלא סוג של התחלה של משהו אחר, יצאתי מהבית.

כשאני אומרת יצאתי מהבית אני מתכוונת לזה שאחרי תקופה שבה לא יכולתי לצאת מהבית לשום מקום חוץ מכמה רחובות ליד הבית, החלמתי ויצאתי מחוץ לעיר.

נסעתי לויפאסנה.

חזרתי אחרת. זה לא היה פשוט כמו כל תהליך עמוק אבל התנקיתי מהמון פחדים.

עוד שלב בדרך הצליח.

ניצלתי.

אני אשמח לשתף אתכם בגילויים שחוויתי וכמובן שאשמח לשיתופים שלכם בעקבות מה שכתבתי.

אני בטוחה שלכולנו יש סיפורים ארוכים ומורכבים ולא תמיד אנחנו מוצאים את הדרייב להוציא, לספר ולשתף וזה גם בסדר.

היום אני במקום שאני יכולה לעשות את זה ואני עושה את זה כי זה עוזר.

זה עוזר לאנשים לדעת שיש כמוך, שאתה לא לבד, שיש עוד מישהו שמבין.

אני רוצה לעזור לאנשים, לחבק ולהפיץ את האהבה האנושית שבי.

שלכם,

אסתר.


 

 

אסתר דנטס שגיא

אסתר דנטס שגיא

אני שחקנית ואני אומרת שאני שחקנית לא בגלל שככה בא לי להציג את עצמי בקטע של וואנאבי או משהו כזה פשוט השקעתי ארבע שנים מחיי הצעירים בלימודי משחק ואלה היו שנים יפות אך גם קשות מאוד אז הרווחתי את זה ביושר.
אני אמא לילדה מתבגרת ולא, גיל 16 זה כבר לא גיל ההתבגרות אלא 9-10.
אני גרושה (שונאת את המילה הזו כאילו מישהו גירש אותי מהבית שלו, למרות שבפועל הגרוש שלי באמת גירש אותי מהבית שלו) וגרה בתל אביב.
אני כל מה שאפשר להסתכל עליו מהצד ולהגיע למסקנות שרירותיות לגביו.
אף אחד לא באמת יודע מה אני עושה ואיך אני חיה.
כולם חושבים שהם יודעים אבל זה רחוק מאוד מהמציאות.
אסתר דנטס שגיא