מאמנת חכמה שאלה אותי היום "אם היית מוותרת על האשמה, למה היית עושה מקום?"

"לאחריות" עניתי לה. "לקיחת אחריות היא ההפך מאשמה".

אבל איך עושים את זה? קחו סיפור לדוגמא:

אימהות – מאיזה צד שלא תסתכלי על זה את אשמה

כשנולדתה ביתי הבכורה, ואחרי שעברו להם שבעה חודשים של חופשת לידה בנחת, הגיע הרגע שבו הבנתי שאני צריכה למצוא לה מטפלת על מנת שאוכל לחזור לעבוד.

כל מי שהייתה בנעליים האלו פעם יודעת כמה שזה זמן קשה ומורכב.

ובכלל, כל מי שהפכה לאמא מכירה את שני השקים שמחלקים לנו ביציאה מבית החולים – שק האשמה, ושק הפחדים.

וברגע הזה, שבו אנחנו מחפשות (ולא, אני לא משמיטה את אבא של הבת שלי מהסיפור, אלא רק מדברת את כאביי שלי כאן) בפעם הראשונה מישהו להניח בידיו את האוצר שלנו, שני השקים הללו מתמלאים בעוד מנה הגונה משני הרגשות הקשים האלו.

למרבה ההפתעה, שלא לומר שוק מוחלט, אמא שלי הגישה מועמדות למשרה. פתאום, ככה באמצע החיים, היא החליטה שהיא רוצה לקפוץ במלוא עוצמתה אל עגלת סבתאיותה הטרייה, להפוך את חייה ולטפל בנכדתה החדשה במשרה מלאה.

זה לא היה רעיון טוב.

זה לא היה רעיון טוב בכלל.

אני ידעתי את זה. וכנראה שגם היא.

ובכל זאת, היינו שם, אני והיא, וההצעה הזאת שלה. מה עושים?

הנה כל המהלך – צעד אחרי צעד –

אשמה – קודם כל הרגשתי אשמה. מאד אשמה. וואו, איזו הקרבה, איך זה שהיא רוצה לבוא ולהיות חלק כל כך משמעותי מהחיים שלי ואני לא רוצה? ומה עם הבת שלי? שיכולה להרוויח כל כך הרבה מטיפול אוהב וקרוב של סבתא אמיתית? איך אני יכולה למנוע את זה ממנה? לא הצלחתי להחליט מה אני יותר, אמא נוראית או בת איומה.

נסיון לטייח – ניסיתי למצוא דרכים להסביר לאמא שלי למה זה לא מתאים. "אני צריכה מערכת יחסים עם מטפלת, כזאת שהיא שכירה והקשר והגבולות ביננו ברורים ומובחנים"; או "זה לא בשבילך, את תשתגעי אם כל הקשרים החברתיים שלך במהלך היום יצטמצמו לגרגורים של תינוקת". זה לא עזר. היא התעקשה: "לא, מה פתאום, אני אעשה מה שאת מבקשת ומה שחשוב לך, זה הדבר הכי חשוב בחיים שלנו עכשיו". כל מה שאמרתי לה היה נכון, אבל הוא לא היה לב העניין, ולכן לא הניע שום שינוי בסטטוס קוו.

המשכתי להרגיש אשמה. זו לא תחושה נעימה, ומעבר לכך, ידעתי כבר אז שלקבל החלטות מתוך אשמה תהיה טעות שרק תחמיר את המצב.

אותנטיות כשער בין אשמה לאחריות

בדיעבד אני יכולה לומר שמה שחיפשתי הייתה דרך לקחת אחריות על המצב במקום להרגיש בו אשמה. בדיעבד, למדתי בסיטואציה העדינה הזאת שאותנטיות היא השער שמאפשר את המעבר הזה. ולבסוף, בחרתי בשער הזה בדיוק –

אותנטיות – בחרתי לומר בגילוי לב שאני חוששת שאנחנו לא נשרוד את השינוי הזה במערכת היחסים ביננו ואני לא רוצה שנאבד את מה שיש לנו. שאני אוהבת אותה, אבל לא חושבת שאני רוצה אותה כל כך קרובה, כל הזמן.

זה לא עבר בקלות. וכנראה שהיה שם עלבון קל. אבל אני מאמינה בכל ליבי שהצלתי את מערכת היחסים שלנו מאסון גדול בהחלטה הזאת. והבונוס האמיתי – כשעברתי דרך אותנטיות, הפסקתי להרגיש אשמה ויכולתי לקבל את ההחלטה מתוך תחושת אחריות לחיים שלי, של ביתי הקטנה ושל המשפחה החדשה שלנו.

שבועיים אחר כך מצאנו את חנה, המטפלת המיתולוגית שלנו.

ואמא שלי…הייתה ותישאר תמיד הסבתא האהובה של איה. היום הייתי נותנת הכל כדי לראות אותן מבלות רק עוד אחר צהריים אחד יחד.

הייתי נותנת הכל אמא.

אילת סיון

מאמנת אישית מוסמכת, מלווה מוסמכת בהתמקדות, יועצת אסטרטגית בדימוס והיד עוד נטוייה