הבוקר שוב היה בוקר של "אין לי מה ללבוש".

יודעות איך זה, נכון? מרגיש כמו אמת אבסולוטית, נחווה כמו ייאוש ותסכול, מסתיים במן וויתור מלנכולי?

אז כזה בוקר היה לי מול הארון, מול המראה, מול עצמי. בזמן שהחלפתי בערך ארבעה "אאוטפיטים" (יש לזה מילה בעברית בכלל?), סידרתי את השיער לפחות בשתי דרכים שונות, ניסיתי עם איפור וגם בלי ויצאתי מהבית עם הנעליים הכי פחות נוחות שלי, ליוו אותי קולות פנימיים מגוונים, שהזדככו בסוף לשניים עיקריים: "זה לא מספיק" או "את לא מספיק".

אז למה הדיוק של מה שאני לובשת חשוב לי בכלל?

זה חשוב, כי כשאני יוצאת מהבית כשאני נראית כמו "אילת" שאני מבקשת להיות, יש הלימה בין איך שאני מרגישה פנימה לבין מה שאני משדרת לעולם, וההלימה הזאת נחוות כתחושה נעימה בגוף. וכשהגוף שלי מרגיש טוב, קל לי יותר להיות מי שאני מבקשת להיות, ולכן גם העשייה שלי באותו יום יעילה ומדוייקת יותר.

מצד שני, הרי הארון הוא אותו ארון. אז איך זה יכול להיות שאותו ארון בדיוק יכול להיות הארון שבו יש לי וגם אין לי מה ללבוש?

אין לי מה ללבוש זה עניין של פרספקטיבה

הנה כמה פרספקטיבות שמעודדות בקרים של "אין לי מה ללבוש":

בבוקר שבו אני לא מרוצה מעצמי, נטועה בתוך נקודת המבט הזאת למרות מבטים אוהבים של בן זוגי ועידוד מתפעל של הבת שלי, שום דבר לא יעזור. זה יום שיער רע, אני שמנה מיד, רזה מדי, גבוהה מדי, נמוכה מדי, אני פשוט "לא מספיק", ושום בגד לא יוכל להסתיר את זה.

בבוקר שבו אני "מוכרחה להיראות ככה" אבל מרגישה "ככה" אני מתקשה למצוא בארון מה שייגשר על הפער.

בבוקר שבו "הארון שלי חייב רענון" שום דבר לא יעזור, כל בגד שייצא מן הארון ייראה ישן, לא מעודכן, לא רענן.

אז מה עושים מול פרספקטיבה כל כך מייאשת? התשובה הפשוטה היא שבוחרים אחרת.

מה זה פרספקטיבה ואיך בוחרים אותה?

פרספקטיבה, או נקודת מבט, היא המשקפיים שדרכם אנו בוחרים לראות את המציאות. לא תמיד אנחנו מודעים לכך שזו בחירה, ולכן מתקשים לתפוס את העובדה שאנחנו יכולים להחליף את הבחירה הזאת באחרת. אבל תאמינו לי, כשמתאמנים בזה מספיק, זה אפשרי כמעט תמיד.

החלפת פרספקטיבה היא בחירה לראות את הדברים בדרך אחרת. תומכים בה תזוזה פיזית (כן, ממש פיזית, למקום אחר בחדר או בבית) ותזוזה רגשית, ההסכמה להרגיש או לחוש את הדברים אחרת.

כשאני מבקשת ממתאמנים להחליף נקודת מבט לגבי נושא מסויים, הם כמעט תמיד יבחרו בפרספקטיבה הרחוקה ב- 180 מעלות מזו שהם נמצאים בה. למשל מ"אני לא מספיק" ל"אני פשוט נהדרת" במקרה של ארון הבגדים. זוהי תנועת מטוטלת הגיונית, בדרך למציאת נקודת המבט המדוייקת לנו. מתאמן שמסכים להרגיש את נקודת המבט הזאת, ישים לב שהוא לא מסוגל לעשות את התזוזה הגדולה שהיא מבקשת ממנו, ויבחר נקודת מבט מתאימה יותר.

הדרך בה אנו פוגשים את המציאות משפיעה על מצב הרוח שלנו הרבה יותר מן הנסיבות עצמן

נקודת המבט שאני בחרתי לבסוף הבוקר הייתה "זה נושא מצויין לכתוב עליו". בפרספקטיבה הזאת, יכולתי להיות חוקרת של החווייה, לחוות אותה כאילו שאני מתבוננת בה מבחוץ. הניתוק הזה איפשר לי לראות קצת הומור ולהתחבר לחכמת החיים שלי בדרך למציאת התלבושת הנכונה להיום, ובעיקר עזר לי לראות ש"אין לי מה ללבוש" היא לא אמת מוחלטת.

אין לך מה ללבוש? נסי לחשוב על זה מנקודת המבט של חנות יד שנייה 😉

אילת סיון

מאמנת אישית מוסמכת, מלווה מוסמכת בהתמקדות, יועצת אסטרטגית בדימוס והיד עוד נטוייה