שמי ניר, בקרוב אהיה בן 42, ואני אבא לשניים ב 12.5 השנים האחרונות.
ואני רוצה לחלוק אתכם את הדבר החשוב ביותר שלמדתי כהורה.

אבא הולך לטיפול

כמה שנים אחורה.
אני אבא צעיר לשני ילדים קטנים.
אני בונה את עצמי מקצועית, ואני לומד.מה שאומר שאני נעדר הרבה מהבית.
המשאבים הכספיים מוגבלים, ובכל זאת, אני מחליט ללכת לטיפול.
לצאת מהבית, ולנסוע לירושלים לטיפול, כלומר עוד כסף ועוד זמן שאני לוקח לעצמי.
טוב, מה לעשות, הייתי צריך.
וחוץ מזה זה למטרה טובה לא? אם אהיה אדם יותר טוב הילדים גם ירוויחו.
הטיפול, העבודה והלימודים היו שילוב מדהים של התפתחות אישית אינטנסיבית, אבל מה, הרווחים לא מיהרו להגיע.
פתאום אני מבין שאני לא אדם יותר טוב, אלא אדם ברגרסיה, שמוצף רגשית, שכועס, שחסר סבלנות, שמלא פחדים, ושאין לו כמעט מקום לילדים שלו.
ולא מספיק שאני לוקח את משאבי הזמן והכסף למען התפתחותי האישית, בסופו של דבר, המשפחה שלי מקבלת בתמורה, אבא מוצף רגשית.
רגשות אשם, ספקות, תחושת כישלון, 'מה אני עושה לילדים? למה הייתי צריך לעבור את כל זה דווקא עכשיו כשהם קטנים ורכים וסופגים הכל, וצריכים אותי?'
אוף, לא מספיק שאני ברגרסיה, עכשיו אני גם צריך לשאת על עצמי את ההשלכות המשפחתיות?

קודם צריך לאהוב את עצמי

זה היה תהליך של שנים, ובתוכו היו גם רגעים מדהימים, והיו גם רגעים שאפשר היה להנות יחד כמשפחה מפירות התהליך של אבא,
אבל כן, היו רגעים שההתפתחות האישית שלי, נראתה לי כמעשה אגואיסטי שפוגע במשפחה.
ובכל זאת, היום אני חושב שזה הדבר החשוב ביותר שעשיתי כהורה, למרות שעשיתי אותו קודם כל למען עצמי.
אני חושב זהו הדבר המשמעותי ביותר שהורה יכול למען ילדיו ומשפחתו.
מכיוון שבסופו של דבר, אתה נותן לילדים שלך את עצמך, את הבטחון שלך בעצמך ובעולם, את התפיסות שלך, את היכולות שלך במערכות יחסים, את הכנות שלך,
ואת היכולות שלך להכיל, לקבל ולאהוב.
ואני מצטער על הקלישאה אבל באמת שאי אפשר לקבל ולאהוב אדם אחר, וגם לא את ילדיך, מבלי לקבל ולאהוב את עצמך.
אין מה לעשות. זאת לא רק קלישאה, זאת גם חוקיות.

הזחל הופך לפרפר

12 שנים אחרי אני מרגיש שהתהליך שעברתי מהאדם וההורה שהייתי, לאדם ולההורה שאני היום, הוא תהליך של התמרה, של מטמורפוזה.
כמו הזחל שהופך לפרפר, בשלבי ההורות הראשונים, כשהבכור היה קטן, היו זמנים שלא יכולתי לשאת את ההורות.
לא יכולתי להכיל את התקפי האסטמה והשיעול, ולא יכולתי לשאת את הדאגות, החרדות, וחוסר האונים.
והפערים בין הדימויים שהחזקתי ביחס לעצמי כאבא וביחס לילדיי ולתמונה של כולנו כמשפחה, לבין המציאות, הכו בי באשמה גדולה.
ואז הגיעה תקופת הגולם, אותה התקופה שתיארתי קודם, אותה התקופה שבה המצב נראה שהוא ברגרסיה ולא בהתפתחות.
וזה הדבר החשוב ביותר שברצוני להגיד
'תחזיקו מעמד בתקופת הגולם, אל תתייאשו, ואל תוותרו, תאמינו בתהליך, ותאמינו בפרפר שמחכה לצאת'

היום אני יכול להרגיש את הפרפר.
אני מרגיש אותו בקבלה ובהכלה.
אני מרגיש שהמיכל שלי התרחב והוא מצליח להכיל גם יותר סיטואציות, וגם יותר מורכבויות, מבלי להיות מוצף ולעלות על גדותיו, ולהתפרץ.
אני חושב שלמדתי להפריד בין שליטה ואחריות, וביני לבין ילדיי כישויות נפרדות עם גורל משלהן.
אז אני עושה ככל יכולתי, ומנסה לראותם ולהבינם, אבל אני מפספס וטועה בלי סוף, ואת זה אני מקבל ומכיל.
ואני צופה בכאב בנפילותיהם ובכאבם, ומקבל ומכיל, שזה מי שהם, וזה מי שאני, וכולנו מחפשים את דרכנו בעולם.
אני לא אדיש ופסיבי, לא לחולשות ולמגבלות של עצמי, ולא לכאבים של ילדיי,
אני באמת עושה ככל יכולתי, בהתאם לקצב שלי, ולאפשרויות וליכולות התמיד מוגבלות שלי.
בשבילי להיות פרפר זה להכיר בהיותי אדם, ובהיותם של ילדיי בני אדם, על הפוטנציאל הגבוה והאינסופי שבו,
ועל המגבלות, החולשות והנפילות שבו.

ניר עופר עזריאל

שמי ניר. אני נשוי באושר ליעל, יש לנו שני ילדים, ואנו חיים בנס ציונה. בעברי הלא רחוק עבדתי כמחנך עם הגיל הרך, ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכותרפיה של גוף, נפש ורוח, ובעבודה עם הביוגרפיה של האדם.עדיין שומר על קשר עם החינוך ועובד עם צוותים של גני ילדים, ועם הורים.אוהב לחקור וללמוד בעיקר את נפש האדם, ואוהב לחלוק עם אנשים את המחשבות, הרגשות והתובנות שלי.