הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

אני יודעת.

זה לא נשמע כמו כותרת כל כך גרנדיוזית שצריך להקדיש לה קריאה, מחשבה או התבוננות שנייה. אני יודעת. כך חשבתי גם אני לפני שהבת הפרטית שלי, מהבית, התגייסה.

זה מתחיל כמו עוד אירוע שיגרתי. צו ראשון. אין אפילו התרגשות. צו שני. מתחילים לחוש משהו. דגדוג קטן כזה. מיונים. מיונים.

מאנילה. מה? מאמאמאמאנילה.

(מי המציא את השם?)

אינהגיון

מתבוננים, בוחרים, זה עדיין רחוק ומנותק. הכל רק כאילו. לא בדיוק מעביר את התחושה שתרגישי עוד מעט. עדיין אני בקצב החיים שלי והבת שלי בתוך אינסוף חיים משלה. עדיין לא חשות את המשמעות האמיתית של הדברים.

ואז- שיבוץ. וכמובן קיימת חוסר הלימה בין השיבוץ ובין הבקשות. וכולם מסביבנו מסבירים שבצה"ל אינהגיון- אינהגיון, אז לא לחפש אותו. וצירוף המילים המוזר הזה אין הגיון מקבל אחיזה גם במציאות שלנו. המילה מוטבעת. אינהגיון – אז לא חיפשנו. מצאנו פעם אחר פעם חוסר הקשבה וקצת אטימות. או הרבה.

והימים עברו.

ובחרנו להיות ביחד. המון ביחד. כל כך שמחתי על שבחרה בי לחלוק שעות וימים לפני היום הגדול שלה. חשתי מבורכת להיות עבורה ולחלוק עימה מרחב עצום פנימי וחיצוני, הערכתי את העובדה שהיא בחרה לחלוק איתי מרחב שיחה כה עצום, על כל נושא שבעולם. אמדתי מחדש את איכויותיה וידעתי – היא מדהימה.

הבקו"ם

קירבה קירבה קירבה. עדיין לא ידעתי בנקודה הזו שהיא תעצים עד מאוד את הפרידה העומדת לפנינו – אי שם בבקו"ם.

אני חושבת שאני חשה אליה אהבה מקסימלית.

ואז מגיע יום הגיוס.

משפחה שלמה מתכנסת לתוך רכב אחד. שמונים ושתיים תיקים (טוב לא ממש, אבל בערך), וילדה אחת שגידלנו עד היום ועכשיו עוברת לשם. בעיניי זה עדיין שם, אנשהו, ערפל, אי ודאות וכל מה שתרצו להניח פה. אף אחד באמת לא מכין את ההורים למה שהם הולכים לעבור  מ ע כ ש  י ו.

נוסעים ברכב ושומעים את כל הפלייליסט שהיא בוחרת. כאילו משהו מגיע אל סיומו.

מתחילה לחוש התרגשות קלה. ממש קלה. משהו בתוכי מתחיל להרגיש תחושה שאני עדיין לא מזהה.

בקו"ם. אוף השמות הללו ששוב חוזרים. קבלת הפנים המופלאה לתוך גדרות תיל ועוד מיני דברים הזויים (כמו שלט שאסור להפעיל קריוקי). קצת מוזרויות. כאילו נותקנו לגמרי מתוך הנורמות של חיי השיגרה.

המון חיילים ממתינים. המון לחץ. קצת בכי בכל מקום סביבנו שתורם אף הוא לאווירה. אמהות, אבות, סבים וסבתות. מזמן לא ראיתי מקבץ כה אקלקטי של אנשים ושל רגשות. והמשותף בין כולם – אחד. בן/בת נפרדים מהילדות/נערות/בגרות ועוברים את הגדר לחיים חדשים.

מנהרת הזמן

ברקע מישהו עם מגפון של פעם מקריא שמות. כאילו חזרנו במנהרת הזמן לאיזושהיא נקודה הסטורית. הזמן שם נעצר. הקראת השמות מלווה בסימן קריאה מהדהד ובאיומים. "מי שלא יגיע…." כבר? כבר? (ולמה שלא יגיעו הרי באנו עד כאן, הרי התכונננו ונערכנו אינסוף ימים ושעות ודקות ושניות) ?

הלו? מישהו פה חשב שהם המשאב החשוב ביותר של צה"ל? מישהו פה מכיר בערך האמיתי של תרומת ההון האנושי? חשה נתק מוחלט בין כל תיאוריה אפשרית על ההון האנושי ועל כל סביבה מודרנית שאני נמצאת בה ובין מה שמתרחש פה.

מקריאים את שמה. ואני חשה את כל גופי. אומר לי תתייחסי אלי. אני פה.

היא לוקחת את התיק העצום שלה ופוסעת. חיבוק אחרון ופרידה. "אמא", היא אומרת "אל תבכי". "אל תדאגי" אני עונה. "אני בסדר".

צועדת. אני מתבוננת בה צועדת, ילדה אחת בין המון ילדים אחרים, אינסוף תיקים שגדולים מהם והם פוסעים לעבר האינסוף.

ואוסף בלתי אפשרי של מים שוטף את פניי. לא אבכה, אילו רק הרגשות החדשים שבאים בדמותם של מים, ממלאים את עיניי. את פניי. רוצה לומר את כל כולי. חשה צורך עצום בהיטהרות. ללכת מכאן, לנקות, לנקות, לנקות.

אהובה, שולחת אותך עם ים אהבה, עם אינסוף כלים להתמודדות שאספת במהלך כל חייך, עם חכמתך הפנימית הכה כה מדהימה ועם קיטבג שלם של ערכים.

מאחלת שירות מדהים.

מאחלת חיים מלאי טוב ואור.
מהיום, לומדת על עצמי מנעד חדש של מושגים, סל חדש של רגשות ותחושות שעדיין לא הרגשתי, ואינסוף מילים חדשות לתחושה הזו שנקראת געגוע.
#אמא#אחת#של#חיילת#אחת#עם#ים#געגוע

גלית יהב

מכינה ומתכוננת, מתכוונת ונכונה לצאת למסע אישי, פנימי וחיצוני, עם מיטב כליי, כפי שנרכשו במהלך השנים ועם נפשי ונשמתי ועם הדרכה אינסופית בכל מקום שאני נמצאת בו.
מאמנת אישית ובעלת חנות מתנות בנס ציונה בשם "נגיעות".