הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

מאז ומתמיד יש לי בבית שתי ערימות עיתונים: ערימה "לפח המיחזור", וערימה "לקריאה אחר כך". בערימה השניה נאספים גליונות יומיים ומוּספים עם כתבות ממש מעניינות או ממש חשובות, אבל כאלה שאין לי כרגע זמן לקרוא אותן, אז אקרא אותן מאוחר יותר. מחר. בסופ"ש. בחג הבא.

FOMO – Fear Of Missing out

יום אחד, כשניקיתי את הבית ומיינתי את העיתונים לשתי הערימות, הכתה בי האמת בפרצוף: ערימת "לקריאה אחר כך" היא שקר שאני מספרת לעצמי. הרי הערימה הזו רק גדלה, כי מתישהו הפסיק להיות לי פנאי לשבת ולקרוא חומרים שאספתי, ומתישהו קצב פרסום החומרים המעניינים הפך להיות כל כך מהיר, עד שאי אפשר יותר להדביק אותו.

באותו רגע הבנתי שאני חייבת לשחרר את הערימה הזאת לחופשי, אל זרם המיחזור, ויותר מכך – לשחרר לחופשי את:

הרצון להספיק לקרוא את כל מה שמעניין אותי, את התיסכול מכך שאני לא מצליחה להספיק ואת החשש שהחמצתי את המאמר הכי חשוב (מפלצת הFOMO- Fear Of Missing Out)

היה זה רגע עצוב של התפכחות, מלוּוה בשמחת-הקלה. מאותו רגע ביטלתי את ערימת "לקריאה אחר כך". כל מה שלא נקרא באותו היום – נשלח לערימת המיחזור.

 אשלית הכל-אפשרי בקליק

מערימת העיתונים המשכתי לסרגל החלונות הפתוחים בדפדפן האינטרנט של מסך המחשב. כל אותם פוסטים וכתבות וסרטונים שנתקלתי בהם בשבועות האחרונים בפייסבוק או תוך כדי גלישה ברחבי הרשת, וזרמתי עם הקלוּת הבלתי נסבלת של הקלקה על היפר-לינק, שפותחת עוד חלון בצד ימין. כל חלון שנפתח, מצופף את אלה שכבר פתוחים ומחכים עד בוש לבוא תורם להיקרא. כמה מתוכם אני באמת שבה לקרוא כעבור זמן-מה? נאלצתי להודות שמעטים מאוד, כי תמיד יצוץ אחד חדש, אטרקטיבי יותר, לכאורה.

בשונה מערימת העיתונים בסלון, חלונות פתוחים ופיצ'רים כגון read later או watch later, יוצרים ערימות שהן סמויות מהעין, אבל בסופו של דבר מעיקות במאחורה של התודעה, כי הן בגדר משימה שלא הושלמה, יעד שלא עמדתי בו, ושאני יודעת שגם לא אעמוד בו; עדות מתמדת ליכולת המוגבלת שלי להספיק. אולי גם עדות לאיטיות שלי ולחוסר היעילות שלי (הלקאה עצמית? אני?).

מצוידת בתובנה שהתחזקה בי מאז ביטול ערימת העיתונים "לקריאה אחר כך", התחלתי לסגור חלונות על בסיס יומי. מה שלא נקרא באותו היום – נעלם עם לילה לעד במרחב הקיברנטי, לצד מיליוני או מיליארדי פריטי תוכן מרתקים שלא אקרא אף פעם, ושלא אדע על קיומם.

הזמן העומד לרשותי מוגבל

כשהייתי ילדה, התוכן שהיה בהישג ידי (ספרים, עיתונים, תכניות טלויזיה) היה מוגבל. קשה היה להגזים בצריכה, וקשה היה להרגיש החמצה, כך שהשאיפה לצרוך יותר תוכן היתה מוטיבציה בריאה שעודדה אותי לקרוא כמה שיותר בתוך גבולות די ברורים.

ככל שהתבגרתי ונחשפתי לעולמות-תוכן ומקורות ידע חדשים, וביתר שאת – מאז פרוץ האינטרנט, ובפרט הרשתות החברתיות לחיינו, התרחב שפע התוכן לכדי היצע שאין לו גבולות, ואיתו הרעב שלי לצרוך יותר. השפע יוצר אשליה של פוטנציאל לא מוגבל של אפשרויות, אך כמובן שזו רק אשליה, כי הזמן העומד לרשותי מוגבל, והפוטנציאל בהכרח לא ניתן למימוש. בנסיבות החדשות, המוטיבציה הבריאה מילדותי – להספיק יותר – הפכה למזיקה, כי היא גרמה לי לתסכול ולאכזבה מעצמי.

לא להספיק כמה שיותר, אלא למצות את מה שבחרתי

אז האתגר שלי עכשיו הוא לא להספיק כמה שיותר, אלא לבחור במה להתמקד, ולמצות את המיטב מהבחירה.

להבין שאני לא מוותרת על כל התוכן האחר, אלא מוותרת רק על האשליה שאני מסוגלת להספיק לצרוך את התוכן האחר.

והכי חשוב: לקבל בתודה את ההבנה שבגיל 45 כבר גיבשתי, כנראה, קצב צריכת תוכן מסוים, ובמסגרת הקצב הזה, מה שאני מספיקה – זה מה שאספיק.

יש סיכוי שאחרי שאשחרר את התיסכול והלחץ מאי-ההספק, יתפנה לי מקום בראש. אולי אשאיר אותו ככה ריק. מאוורר. הרעיון קוסם לי.

 

 

שירלי קנטור

פעילה לשינוי חברתי באמצעות חיבור בין עסקים, חברה וטכנולוגיה; יועצת אחריות תאגידית ושיווק חברתי.