הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

פגשתי את טלי. בלי זיכרון ובלי תשוקה. זה המצב המתאים ביותר כדי ללמוד משהו חדש. זה אומר, להגיע בלי ידע מוקדם, להקשיב בפתיחות, להניח לאדם לבוא כמו שהוא, כמו שנוח לו, כמו שהוא רוצה שאני אכיר אותו. המפגש כולל רק את האווירה הרגשית שבחדר. וגם בפעם הבאה שהוא יבוא, לא יהיה זה אותו האדם שפגשתי קודם. הקשבה פתוחה, בלי זיכרון או ציפיה למשהו שיהיה.

טלי רוצה להיות אחרת

אני רוצה לספר על טלי. אישה נאה, היא נראית עצובה ומרוחקת. סגורה משהו. בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא אמרה שהיא רוצה להיות אחרת. היא מספרת על עצמה, מחזיקה טישו ומגלגלת אותו, כמו גילגלה את סיפור חייה, שהיא מתארת בכל כך הרבה עצב וכאב. היא אומרת שהיא באה בגלל שהיא לבד. והיא מסבירה בדרך שלה על הלבדיות הזאת ועל כמה היא רוצה שיראו אותה, שהיא לא קופסה סגורה שאסור להתקרב.

אני מרגישה שבינינו, בינה לביני שט ענן גדול של כבדות. ואני מבינה, שכל הסיפור הארוך שטלי מספרת כרגע, הוא הסוואה מצוינת לכאב הגדול שמייצר ענן הכבדות בנפשה של טלי. והיא מנסה להתחמק מלכאוב, והכאב נעשה יותר ויותר כבד, עד שכבר אי אפשר לשאת והיא באה. והיא אומרת שהיא באה כי היא לבד.

ואני מחזיקה בתוכי את הכבדות הזאת, נותנת לה לגעת בי. וברגע מסוים אני שואלת אותה, אם אפשר שנקרא בשם לענן הרגש הזה שנמצא בחדר. בואי נקרא לו "כבדות", אני אומרת.

טלי בוכה. הטישו שהיא גלגלה בין אצבעות ידיה נעשה מקומט מדי והיא לוקחת עוד אחד וגם לוגמת מים מהכוס שעל השולחן. היא מביטה אלי ואומרת: "מוזר, אבל פחות כבד לי. "

פחות, אבל עוד כואב? ואז טלי מספרת כמה הרבה טמון בנפש. כמה מילים יש שם, שהיו רוצות להיאמר, אבל אין למי. היא קוראת לזה יופי פנימי, לא כמו שכולם מתכוונים. אני רוצה שיראו אותי, היא אומרת. פעם, הייתי בטיפול, טלי ממשיכה לספר, ולמדתי שאני צריכה להשתנות. אבל קשה לי להיות כמו כולם.

אני לא יודעת מה זה להיות כמו כולם; אבל מרגיש לי עצב מלווה בכעס.

בואי נסתכל על הכעס יחד

את כועסת טלי?

כן, מאוד… שלא רואים אותי.

אני לא טובה בסמול טוק, ובעבודה אני לא מצליחה להשתלב אפילו לא בשיחות שקשורות לענייני עבודה. ואני יודעת שאני יודעת.  

עכשיו משהו השתחרר.

על מי את כועסת טלי?

אני כועסת על כולם, אני כועסת וזהו. לא יודעת להסביר.

אל תסבירי טלי. תהיי, תני לכעס הזה להיות, בואי נסתכל עליו יחד.

היא, כמו מתכנסת בעצמה. ראיתי אותה מתבוננת פנימה, נשארת קצת בהיותה כועסת ועצובה. ואז היא הרימה את המבט שהיה נעוץ בטישו המקומט שבידיה. היא מתבוננת בי ואומרת בשקט-

אני רוצה שיקבלו אותי.  

הרגשתי אותה. גם בלי מילים. הרגש הזה היה בתוך החדר, נוכח והווה ונוגע. כל כך רציתי להגיד לה שאני רואה מולי ילדה קטנה. ואז היא אומרת:

עכשיו את מבינה? בגלל זה באתי.

טלי, אני אומרת, הנה באת. בדיוק בדיוק כמו שאת.

ככה זה טוב, בדיוק כמו שאת.

הרגשתי שהיא מתבוננת בי כמו ילד קטן באימו. שאלתי:

מה רוצה הילדה הקטנה שבך?

חיבוק, היא אומרת, רק חיבוק, כזה שאף פעם לא היה כשרציתי.

ואני, שלא יודעת דבר, מרגישה היטב איך מילים יכולות לחבק.

טלי מחייכת את החיוך הביישני שלה. היא מחייכת מהתבוננות רגשית.

ליאת גולדשטיין

ליאת גולדשטיין

ליאת גולדשטיין,
מטפלת במבוגרים ומתבגרים המתמודדים
עם קושי במערכות יחסים ובמצבים חברתיים
ליאת גולדשטיין

Latest posts by ליאת גולדשטיין (see all)