הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

ההגדרה לרגש "אשמה" במילון מריאם וובסטר (בתרגום חופשי) היא: "תחושה של היותנו אשמים בעיקר בשל פגיעה שאנו מדמיינים שפגענו במישהו אחר או בשל תחושה של חוסר יכולת או פגימות."

מעניינת ההגדרה הזו, כי היא מדגישה בעיקר דברים שנדמה לנו שקורים – פגיעה שאולי פגענו במישהו אחר, חוסר יכולת או פגימות שאולי מאפיינים אותנו ואולי מהווים בעייה בתחום זה או אחר.

מנסיון עם מתאמנים אני מוצאת שאחת ההגדרות שהכי מתכתבת עם ההגדרה הזו לאשמה היא "הרווח שבין מה שאני רוצה לבין מה שאני צריך". האמת היא, שלמען הדיוק יש לומר "הרווח שבין מה שאני רוצה לבין מה שאני חושב שצריך".

רוצה להיות אמא? תאזני!

מיכל (שם בדוי) הייתה אישה עובדת במסלול התקדמות ברור עד שנולד בנה השלישי. היא חיה בסביבה שעודדה אותה כל חייה לטפח קריירה, חברותיה ושכנותיה היו נשים עובדות, וגם בעלה חשב שכדי להגשים את עצמה כדאי שתמצא את האיזון הנכון בין בית לעבודה. מיכל הגיע אלי כדי לחדד ולתכנן את הצעד הבא בקריירה שלה. כזה שיאפשר לה איזון כזה. מהר מאד בתהליך נחשפה התשוקה הגדולה שלה לאימהות. הרצון שלה להוות גורם מרכזי בחיי ילדיה הקטנים, ולהקדיש להם תשומת לב וזמן רבים מכפי שתוכל לתת באם תבחר לחזור לעבודה. יחד עם התשוקה הזו, נחשפה מהר גם האשמה. כלפי בעלה, כלפי השכנות, כלפי החברות, והבונוס – אשמה כלפי עצמה. שאינה מגשימה את עצמה, שהיא עצלנית מדי ופחדנית מדי ופשוט לא מספיק רוצה.

רוצה או צריכה?

השאלה "מה אני רוצה" היא שאלה שמעטים מאיתנו שואלים את עצמנו. נדמה שהתשובות מוכתבות לכולנו על ידי הסביבה שבה אנו חיים. בלי לשים לב, אנחנו בוחרים הרבה פעמים במה שמקובל, במה שקל, במה שיגרום להכי פחות התנגדויות. אנחנו בוחרים במה שאנחנו חושבים שצריך לבחור. אנחנו רוצים קריירה, אם זה מה שמקובל. אנחנו רוצים ילדים כי זה מה שכולם עושים. אנחנו רוצים בית פרטי גדול עם חצר כי זה מה שנדרש כדי להתקבל למועדון. לפעמים יש הלימה בין מה שאנחנו רוצים למה שאנחנו חושבים שצריך. אבל מה קורה אם לא?

בבית הספר שבו למדתי אימון נוהגים לומר שהגשמה עצמית היא צעד רדיקלי. חיים של הגשמה הם בחירה לבטא את מי שאנחנו ומה שנכון עבורינו, כל הזמן. למצוא את הדרך לבחור במה שאנחנו רוצים על פני מה שאנחנו חושבים שצריך.

לאשמה אין מקום בבחירה הזו. בעיקר בגלל שהיא קשורה לתחושות שאנחנו מדמיינים. פגיעה שאולי פגענו, חוסר יכולת שאולי מאפיינת אותנו, בחירה שאולי אנחנו צריכים לעשות בשביל לשמור על השקט הסביבתי. כל זה לא אמיתי בדרך כלל, אבל מרגיש כמו אמת מוחלטת.

אז איך יודעים מה אני רוצה?

השאלה אם כן היא איך ניתן להבחין בין האמת לבין הדמיון בכל שקשור לאשמה? בין האמת לגבי מה שאנחנו רוצים לבין האמונה שאנחנו מחזיקים לגבי מה שנדרש מאיתנו?

מה שנדרש כאן הוא אומץ. ראשית אומץ להסתכל פנימה ולמצוא את הקול הפנימי שלנו, את מה שנוכח ועוצמתי בנו, את מה שגורם לנו להרגיש תשוקה לגבי החיים. שנית, האומץ להאמין לו. כי כשאנחנו מתחילים להאמין לקול הזה, אין לנו הרבה ברירה אלא לפעול לפיו. להכריז בפני עצמנו, וגם לעולם – "זה מי שאני, זה מה שאני רוצה. גם לכם מותר לבחור ככה".

רגע לפני יום האישה הבינלאומי, תעצרי לשאול את עצמך – מה אני רוצה? ותאמיני לעצמך. כי את יודעת הכי טוב.

אילת סיון

אילת סיון

מאמנת אישית מוסמכת, מלווה מוסמכת בהתמקדות, יועצת אסטרטגית בדימוס והיד עוד נטוייה
אילת סיון