"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
״זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." אמר החתול
״לא אכפת לי כל כך לאן." אמרה אליס
״אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול
״בתנאי שאגיע לאנשהו." הוסיפה אליס כהסבר
״בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה…..״ (לואיס קרול – הרפתקאות אליס בארץ הפלאות))

מכירים את הציטוט הזה נכון? ציטוט גאוני בפשטותו שמכיל בתוכו כל כך הרבה משמעויות.

מה לימדו אותנו כשהיינו בני 9?
שאם אנחנו לא בטוחים, שאם אנחנו לא מכירים את הדרך אז הכי טוב לשאול מבוגר אחראי שיעזור לנו, לא ככה?
ומה אנחנו מלמדים את הצעירים שלנו? פחות או יותר אותו הדבר (אני חושבת )

סיפור אמיתי

הנצמד הקטן שלי הוא הולך לאיבוד סדרתי, לפעמים פעמיים באותה פעילות, כך שלאור המציאות כבר בגיל 3 הילד כבר שינן וזכר את הסלולרי של אמא וידע שבשעת משבר הוא עוצר, פונה למבוגר אחראי ומבקש שיתקשרו אליי.
פשוט לא? טוב היו קצת קשיים בהתחלה.
היו כמה פעמים ראשונות בהן הגעתי אליו כשהוא ממרר בבכי (בכי שמצריך מכשיר ונטילציה) ואני מתנשפת מדאגה, לאט לאט הוא כבר הבין מה הוא צריך לעשות והיה מחכה בסבלנות עם המבוגר האחראי עד שאבוא.
אבל אז הגיעו התגובות:
לפעמים קיבלתי הרצאות / צעקות/ המלצות / תובנות ושאר עצות פולניות בגידול ילדים.
מבחינתי היה מצב נתון  – ילד שהולך לאיבוד – ואני בסה״כ ניסיתי למצוא פתרונות יעילים, נוחים, שלא יגרמו לי לוותר על הבילויים המשפחתיים, רק אח״כ בעצם הבנתי שאני נותנת לו כלים, מכינה אותו לחיים.

ומאז הוא מתמיד, ואנחנו משתפרים. בסוף פיצחנו את השיטה כשהיינו מגיעים למקומות ציבוריים היה נוהל פשוט קובעים נקודת מפגש לשם הולכים כשצריך למצוא את אמא ואבא.(רוב הזמן זה הצליח), אח״כ הגיעו הסלולריים והכל השתנה.

היום הוא בן 13 כבר לא הולך לאיבוד ומוצא את עצמו כמעט בכל סביבה, גם במקומות חדשים לו.
הוא זה שהוביל את חבריו בנסיעה הראשונה ברכבת ואוטובוס ללא ההורים והוא זה שאחראי על תכנון מסלולי טיולים.
הילד סומך על עצמו ועל האפליקציות שעומדות לרשותו היום 🙂 יש לו ביטחון עצמי והוא מאמין בכישורים שלו.
תמיד ינסה בעצמו ורוב הפעמים אפילו בוחר שלא להיעזר.

ואם אקח את זה רגע לעולם שלנו? כמבוגרים הרי ברור לכולנו שאם אנחנו לא מכירים, לא מוצאים אנחנו צריכים לשאול.

ואם לא נגדיר יעד ל waze נלך לאיבוד?
לפעמים אני מציבה לעצמי אתגר: לצאת החוצה ולשוטט בלי יעד מסוים, ״ללכת לאיבוד״ זה נעים, ההתבוננות על הפרטים מסביב, הזמן לגלות דברים חדשים ונקודות מבט שונות עושות לי בדרך כלל טוב.
אבל מה אני עושה כשזה  קורה לי ביום רגיל, יום בו אני אמורה לעבוד, לייצר משהו, לכתוב, לשווק, שלא נאמר למכור  או לפחות שאוכל לומר על עצמי שאני פרודקטיבית .

איך זה שאני הולכת לאיבוד בתוך עצמי ובחלל הזמן הפרטי שלי??
מה זה אומר עליי ואיך אני מתמודדת עם התחושות?

המציאות נושכת

טוב נתחיל מזה שאני בטוחה שזה קורה גם לכם, או לפחות לחלקכם.
יכול להיות אולי שזו ״מחלה״ של עצמאים ? (למרות שאני מכירה שכירים שאצלם זו מחלה כרונית).
בשנה האחרונה אפשרתי לעצמי (במודע) ללכת לאיבוד?
שאלו אותי מה את עושה? ״מחפשת את עצמי״ עניתי.
חשבתי שאני מחפשת את האני החדש שלי, ניסיתי להעז ולהגשים, חיפשתי את האני המתחדש והיצירתי (זה שלא איפשרתי לו לצאת אף פעם)  ואז הבנתי שאני מחפשת את הדרך. הדרך להוציא החוצה את מה שמנסה לצאת.

פניתי למלא כיוונים והתנסיתי במלא אפשרויות, מצאתי לזה אפילו הגדרה ״אני רב תחומית״  (אני באמת מרגישה ככה).
בהתחלה חשבתי שהדרך ברורה ואני רק נהנית לסטות קצת לשבילים הצדדיים. ואז גיליתי שהלכתי לאיבוד

מה אתם רוצים להשיג?

אולי בכל זאת צריך מטרה בחיים? או שאולי מספיק רק לסמן יעד הגעה?

בעולם שלי, עולם השיווק אני נתקלת בזה בשאלה הנפוצה איפה הכי כדאי לי לפרסם?
ומיד אני שואלת בחזרה ״ לאן אתם רוצים להגיע? מה אתם רוצים להשיג? חשיפה לעסק, יותר קהל, חשיפה ומי הוא הקהל שלכם? מסתבר לי שבד״כ הולכים לאיבוד כי לא יודעים לאן רוצים להגיע.

בעסק זהו מתכון פשוט להפסדים של כסף והוצאת הרבה אנרגיה מיותרת.
בתכלס זה יכול להיות קל הרבה יותר ממה שנדמה .

כשהתחלתי את דרכי העצמאית ניסיתי סוגים שונים של יועצים ומנטורים, למדתי המון והתפתחתי אבל עדיין המשכתי ללכת לאיבוד, סוג של ניסויי ותהייה וטעייה.

והמשכתי לצעוד למרות הכל ואף על פי והמשכתי לצמוח, ואז גיליתי שכשיש מישהו שצועד יחד איתי הדברים נהיים קלים ופשוטים יותר.
וזה ההבדל בעצם בין יועצת שיווקית/ עסקית ובין מדריכה מישהיא שמלווה את בעל העסק והעסק עצמו.
וזה מה שאני אוהבת וזה מה שאני עושה: מדריכה אחרים להתפתח. פרקטיקה לצד התיאוריה, מה שחשוב באמת, לטפל במקרים האמתיים של העסק.
הבנתי שהליווי התומך בעצם מפיג את הבדידות הקשה של בעל עסק של איש אחד.
הקשיים שאיתם מתמודד עצמאי מהסוג הזה הם באמת קשים ומתישים והשילוב המוצלח הזה בין העשייה השוטפת עם ליווי תומך וייעוץ מקצועי עושים הרבה הבדל.

הסוף הטוב

מצאתי את עצמי.

אני יודעת מה הלב שלי רוצה, אני יודעת מה גורם לי הנאה.

עכשיו נשאר לי רק להציב את המטרה, לצעוד בשביל, לבקש עזרה כשאני נתקעת, לשאול אחרים ולהמשיך להיות בעשייה.
פשוט להנות מהדרך.

שלומית בכר

אני אישה שאוהבת לחיות, אמא מתאמנת, כותבת שאוהבת לחלום, בת זוג מאפשרת, שחקנית הגנה מתאבדת, מדריכה שלומדת ולאו דווקא בסדר הזה