הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

כן. וידוי.

הייתי ילדת מפתח.

גיל 7, כיתה ב' נקראתי לשיחה. הוריי,  וליתר דיוק אימי – העניקה לי באהבה מפתח, תלוי על חוט (אז זה היה גומי קפיצה קשור – לא משוכלל במיוחד), שאלו אם אני בטוחה שאני זוכרת את הדרך לבית הספר מהבית ובחזרה, וביקשו שאזהר בכביש (עוברים רק במעבר חצייה).

לכאורה – אירוע שיגרתי.

עבורי זה היה אירוע מכונן לגמרי. מכאן ואילך האירוע הזה ישפיע רבות על עתידי, התפתחותי ועיצוב אישיותי.

הכיצד ?

יופי, הנה נפתחנו.

להיות ילדת מפתח זה אומר שאת צריכה לקבוע מדי יום היכן את עומדת ולאן מועדות פנייך, מתי את יוצאת מהבית ועם מי, ומה את לוקחת עימך.

שוב.

כל השאלות האילו עומדות בפני ילדה אחת שצריכה לצאת עכשיו מהבית מדי יום.

מתרגלת, מסתגלת, בוחרת, משפרת, אם משהו לא היה תקין ביום האתמול ומוסיפה ומתרגלת.

מזכיר למישהו משהו?

ילדה עם המון מפתחות

עכשיו נוסיף על זה רבדים חדשים – בדרך פוגשת אנשים, פוגשת רגשות, עומדת בצמתים וצריכה לבחור לקבל החלטות.

מכירים?

נולדה ילדת מפתח. לא רק מפתח אחד אלא ילדה של המון מפתחות. כל מפתח העניק לי חופש בחירה, ידעתי שאני יכולה גם להישאר בבית (היתה לי אופציה ברורה כזו מול הוריי שכשאינני מרגישה בטוב אני יכולה לבחור להישאר בבית), יכולה לצאת בכל שעה, יכולה לבחור כל דרך (ובלבד שאשמר מרע), ויכולה לקחת איתי כל דבר שארצה.

מפתחות, מפתחות. ואני בוחרת ומתרגלת.

קיבלתי חופש ועוצמה

זוכרת שבחרתי ללכת עם אנשים שהיה לי טוב עימם. ללכת דרך של 20 דקות מדי יום עם אנשים שהרחיבו את ליבי. זוכרת שבחרתי לצאת בזמן שיאפשר לי הליכה איטית והנאה מהדרך (ולא ריצה לחוצה והגעה לבית הספר באי נוחות, באיחור, ופתיחת יום במקום מלא רגשות שליליים), זוכרת שבחרתי להתלבש נח – להליכה, לקחת חפצים שאני צריכה – ואפילו להכין לעצמי את הכריך לפי רצוני.

הכל אני זוכרת.

בהתבוננות אחורה מבינה שהתקופה הזו העניקה לי המון חופש והמון עוצמה. כמה אחריות הוטלה על כתפיי ואני התייחסתי אליה כאל מובן מאליו, ומילאתי אותה בהנאה והתפתחתי.

אפילו בחרתי לארח לארוחות צהריים חברות מבית הספר. ידעתי שהבית ריק עד שעות אחר הצהריים המאוחרות ובחרתי להיות בחברה של אנשים שמיטיבים עימי ואני מיטיבה איתם. עד היום חלקן חברותיי. (עברו מעל 40 שנה).

אני אחראית לדרכי

מדהים היום לבחון את התקופה הזו ולדעת ששם ניטעו האושיות לאישיותי. כמובן שמאז התפתחתי ופיתחתי, התבוננתי והבנתי, הלכתי לדרכים אחרות – אבל האחריות, התובנות שאני (ורק אני) אחראית לדרכי (דע מאין באת ולאן אתה הולך) הם ללא ספק אבני דרך משמעותיות בחיי.

ולמעשה – נולדה המאמנת שבי כיוון שזו בדיוק העבודה האימונית – לדעת שהחיים הם בחירה, לבחור דרך, לקחת אחריות מלאה, לקחת צידה לדרך, להאמין, לנסות, לחוות, לבחור להינות מהדרך, להתאים את עצמך לתנאים משתנים ולבחור חברים למסע.

על מפתח, על ילדה שלקחה אחריות, על הורים שהאמינו בי עד אינסוף ועל השגחה עליונה ששמרה עליי – אני עדיין מלאת הודיה.

גלית יהב

מכינה ומתכוננת, מתכוונת ונכונה לצאת למסע אישי, פנימי וחיצוני, עם מיטב כליי, כפי שנרכשו במהלך השנים ועם נפשי ונשמתי ועם הדרכה אינסופית בכל מקום שאני נמצאת בו.
מאמנת אישית ובעלת חנות מתנות בנס ציונה בשם "נגיעות".