הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

מכירות את התחושה הזאת שאם רק נקנה את השמלה האדומה אז הכל יהיה מושלם? או שברגע שנמצא בן זוג החיים יסתדרו? או שאם רק נחליף עבודה החיים יעלו על המסלול הנכון? אם רק נשיג את הדבר הזה שאין לנו, אז החיים באמת יתחילו?

אז זה לא עובד ככה. למעשה זה ממש ההיפך מזה, ככה בדיוק נוצר סבל.

על פי התפיסה הבודהיסטית, סבל נוצר בעקבות הניסיון לדמיין איזושהי קביעות בעוד המציאות משתנה כל רגע, לדמיין איזושהי יציבות בתוך עולם שאינו כזה. יש לו מספר מקורות, לסבל הזה, אחת מהן היא היצמדות. ההיצמדות היא השתוקקות גדולה מאד, רצון עז למשהו, בדרך כלל למשהו שאין לי, או לעוד ממשהו שיש לי. ההשתוקקות הגדולה הזאת, הפער הזה בין הרצוי למצוי, מייצר סבל.

אבל אולי לא רק סבל?

מתאמן סיפר לי היום על שיחה ששמע לא מזמן שבה נשאל מישהו "איפה אתה רוצה להיות בעוד עשר שנים?". כשאותו אדם ענה "אני לא יודע" אמר לו מי ששאל את השאלה בפסקנות "אז לא תגיע".

כשאנחנו מאד רוצים משהו שאין לנו, הכמיהה אליו מפעילה אצלנו משהו. דחף יצירתי, פעולה, תזוזה. או כמו שאומרת בחוכמה רבה רונה, המורה שלי – "רק מה שעוד לא כאן…מעורר בנו  דחף לתנועה".

הסכנה היא שהכמיהה הזאת היא בור שלא יתמלא לעולם, ואנחנו נמשיך להיבלע אל תוכו, רק בגלל האשלייה שהוא יוכל להתמלא יום אחד, כשרק נשיג סוף סוף את מה שאנחנו רוצים.

אז מה עושים עם הפער בין הרצוי למצוי? מאיטים, מתבוננים, בוחרים

הנה מה שאני עושה:

מאיטה – במקום לעשות כל מה שאני יכולה כדי לא להרגיש את אי הנוחות שהפער הזה מייצר (מה שכולל אצלי בדרך כלל את הסטת אי הנוחות ממני אל "האחרים" באמצעות צעקות, האשמות, מריבות ושלל כעסים על כל מי שהוא לא אני; או – פעילות נמרצת לסגירת הפער, להשגת הרצוי או תכנון תוכניות להשגתו), אני מנסה להאט. לזוז קצת פחות. לחשוב קצת פחות. לדבר קצת פחות. להאט.

[ולדוגמא – אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה כבר ימים. מסביב ילדים חולים, אז אני כותבת תוך כדי טיפול, חיבוק, הרגעה והאכלה. הייתי רוצה שקט, הייתי רוצה לשבת רגע עם עצמי ולחשוב מה אני באמת רוצה להגיד פה, אז אני צועקת משהו רנדומלי לכיוון הכללי של החולים, מתרוצצת בין חדר העבודה לסלון תוך כדי מלמולים חסרי פשר, רק כדי לא להרגיש את התסכול הזה יותר. וזה בדיוק הזמן להאט].

מתבוננת – אחרי שהאטתי, אני מתבוננת במה שנוכח. במה שכבר יש, בכמיהה למה שאין מספיק ממנו, ברווח הזה שביניהם, וברגשות והתחושות שהרווח הזה מייצר. בסקרנות, בלי לשפוט ובלי לבחור צדדים, אני בוחנת את נקודת המבט שלי לגבי הפער הזה ושמה לב אם יש תנועה שרוצה לקרות כתוצאה ממנו.

[ועוד בדוגמא הזאת – מה יש כאן עכשיו? תסכול, כעס, קורבנות. הפער שבין כתיבה בחדר עבודה מסודר עם שקט בראש ובלב לבין בית עמוס עם ילדים חולים והמוני פרטים ברשימת "הדברים שצריך לעשות" שמעמיסים לי על הראש. יש פה ילדים שצריכים אותי. יש פה רצון לכתוב. אני מתבוננת עוד ומשהו בי רוצה לעצור את ההתרוצצות בין שני הקצוות]

בוחרת – מתוך התבוננות וקבלה, הבחירה לנוע, או להישאר, הופכת לאפשרית.

[אני בוחרת. לא לכתוב עכשיו. לכתוב אחר כך. כשכולם ישנו והבית יהיה שקט. כשאוכל לשמוע את המחשבות שלי ולנגן אותן על המקלדת עד שמה שבאמת רציתי להגיד יתגלה. אני בוחרת לעצור את הכתיבה באופן מודע, לא כי אני חייבת או מתוסכלת, אני בוחרת כי ככה אני רוצה, ומתוך ההפסקה הזאת נולד זמן איכות לא צפוי עם ילדים חולים].

ואם קראתם עד עכשיו – הנה נחמה בודהיסטית קטנה – לא תמיד כך. הכל ארעי. הסבל של היום הוא עטיפת הדגים של מחר. באחריות.

אילת סיון

אילת סיון

מאמנת אישית מוסמכת, מלווה מוסמכת בהתמקדות, יועצת אסטרטגית בדימוס והיד עוד נטוייה
אילת סיון