רובנו גדלנו על דרכי חינוך מהעולם האוטוקרטי, זה מה שאנחנו מכירים.

דרכי חינוך המתמקדים במה שלא בסדר, לא מספיק, לא בדיוק, לא ממש.  

דרכים בהם מעירים, מתקנים, פוגעים, כועסים, מתמקדים בתוצאה ומתעסקים ב- אין במקום ב- יש.

וגם אם למדנו לעטוף את ההסברים וההדרכה בטון רך נעים ונחמד.

בפועל זו אותה הדרך.

והנה אני שומעת בראש את התרעומת מגיעה – סליחה? מה זאת אומרת? הרי אם לא נבקר, נלחץ ונצפה איך הם ילמדו?

יופי, עוד אחת שמטיפה להכלה, סובלנות, רוך, קבלה וחוסר סמכות הורית.

אז זהו, ממש לא.

שמתם לב לתגובות של הילדים?

ואני לא מתכוונת לגיל המרד הראשון (שנתיים), השני (ארבע) או תחילת גיל ההתבגרות.

אני מתכוונת למכלול :

די ! אוף! אתם לא קובעים עליי. לא שואלת אתכם. נראה לך? או תפסיקו לחפור 

איך זה שאנחנו רק חלמנו לענות ככה להורים שלנו? או שהעזנו רק שבשקט או בלב?

אף אחד לא אוהב לשמוע כמה הוא לא בסדר כל הזמן

השינוי הגדול ביותר נובע מהמעבר שאנחנו עוברים כחברה כבר למעלה ממאה שנה.

מעבר מחברה אוטוקראטית לחברה דמוקרטית. בראי ההיסטוריה זהו פרק זמן קצר.

אנחנו רוצים להעצים, לחזק, לתמוך, לעזור ולהיות שם עבור הילדים שלנו אך עושים זאת בעזרת כלים השייכים לתקופה אחרת.  

אף אחד לא אוהב לשמוע כמה הוא לא בסדר כל הזמן. אני לא מכירה מישהו שהשתפר, התקדם והצליח כשפטיש "דופק" לו על הראש.

עצרו את האוטומט שלכם

תתחילו בתרגיל מחשבה קטן

דמיינו שבמסגרת העבודה שלכם – בדיוק סיימתם להכין את המצגת/ הדו"ח/ או כל משימה אחרת

והתגובה המיידית לה אתם זוכים היא – 

כמה פעמים ביקשתי ממך ש…

זה ממש לא מה שהתכוונתי

יכולת לסיים את כבר אתמול

בפעם הבאה אני מצפה ש…

ועכשיו, עם יד על הלב, עד כמה אתם מרגישים מוערכים?

כמה מהר אתם מתגברים, אוספים את עצמכם, מתקנים את הדרוש תיקון

ומסתערים בחדווה לקראת המשימה הבאה?

מה אני מציעה? והנה הגענו לתכל'ס

לעצור את האוטומט אליו אנו רגילים

להיות אמיצים, לשאול את עצמינו ולנסות לענות בכנות על כמה שאלות :

האם אנחנו פועלים בהורות מתוך חוויות הילדות של עצמינו?

במידה וביקורת, שיפוטיות, לחץ וציפיות גבוהות היו מנת חלקנו כילדים, אנחנו בוודאי יכולים להיזכר איך הרגשנו אז. סביר להניח כי תחושת ה"כמו שאני זה לא מספיק טוב" מלווה אותנו גם היום.

טובת מי עומדת לנגד עינינו? שלנו או של הילדים?

לחץ וציפיות גבוהות הם סוג של מניפולציה, רק אם נלחץ, ננדנד ונזכיר מיליון פעם, הילדים יעשו את מה שצריך כמו שאנחנו רוצים : ילמדו, יאכלו, יסדרו, יעזרו, יתקלחו. כלומר – בזכותנו . ואם לא נפעל בדרך הזו – נכשלנו. האומנם?

מה יותר חשוב לנו? הדבר שעליו אנחנו מתעקשים או מערכת היחסים שלנו עם הילדים?

כמה פעמים אנחנו מקריבים את מערכות היחסים שלנו עם הילדים על מזבח : שיעורי הבית, מקלחות, סדר, זמני שינה ומסכים?

מה אנחנו מרוויחים בדרך החינוך הזו?

מה המחירים שאנחנו והילדים משלמים על הבחירה הזו?

כבד. אני יודעת. הבשורה המשמחת בעיני היא שאפשר גם אחרת.

איך עושים את זה ? – על קצה המזלג

מודעות היא השלב הראשון בדרך לשינוי.

שינוי הוא תהליך הדורש זמן וסבלנות.

לאט לאט, צעד צעד, להתחיל לחפש בנרות את מה שכן מצליח

אם ביקשתם שיאספו את הצעצועים מהסלון והם אספו, אך עדיין יש לכם בלאגן מול העיניים,

נסו משפט כמו – איזה יופי סידרתם! בואו ביחד נשים גם את השאר כדי שיהיה לכולנו מקום.

אם אמרתם מאה פעם "כמה פעמים צריך להגיד לכם?" כנראה שגם המאה ואחת תגיע.

ממליצה לכם לנסות ולהאיר אפילו את החלקיק שבוצע בהצלחה: "ראיתי שהתחלתם, שניסתם, שרציתם, שהתאמצתם"

חפשו הזדמנויות המאפשרות לילדים להתנסות בקטנה. תסמכו עליהם.

נסו להתמקד בדרך ולא בתוצאה.

דוגמא אישית, כבוד הדדי, קבלה ללא תנאי, שיתוף, הקשבה, התייעצות ובקשת עזרה.

עידוד, חוקים וגבולות ברורים, שיחות מלב אל לב.

כל אלה יקדמו את כולנו אל אותה המטרה, יתרמו לתחושת השייכות והערך העצמי, יעלו את הביטחון והדימוי העצמי,

וישנו את האווירה הכללית.

אין משפחה נטולת ביקורת, לחץ, שיפוטיות וציפיות גבוהות.

הכל שאלה של מודעות, מינונים ודרך קצת אחרת.

שלכם,

שרית

שרית רביב

נעים מאד ! שרית. אשה. אמא. בת של. אשתו של. אחות של. חברה של. מדריכת הורים ויועצת משפחתית. אוהבת לעזור להורים להרגיש טוב עם עצמם ובהורות שלהם. לקרב ולחזק את הקשר עם הילדים שלהם.מאמינה (מניסיון) שזה אפשרי.