גם אם הסטטיסטיקה אומרת שכשליש מהזוגות הנשואים בארץ מתגרשים, אתם ממש לא חייבים ליפול לסטטיסטיקה הזאת. זה לגמרי בידיים שלכם ליצור בית משותף שמרגישים בו בטוחים, שיש בו קרבה, פתיחות ושיתוף. בית שהוא הבסיס המשותף להתמודדות עם כל האתגרים שנמצאים שם בחוץ. המפתח, כמה לא מפתיע, היא התקשורת.

תקשורת שעובדת באמת, לאורך זמן, ויוצרת חיבור בין אנשים, היא תקשורת שיש לה מספר מאפיינים בסיסים. קריטיים. שלמרבה הצער לא לימדו אותנו לשים אליהם לב. והתוצאות ניכרות היטב בשטח.

חצי בן אדם?

גם אם החלטנו להיות זוג, אנחנו לא הופכים לאחד, וזה בכלל לא נכון ש"בלעדיך אני חצי בן אדם". כל אחד מאתנו נולד בעור שלו, יש נפרדות. ונפרדות, זה לא אומר בדידות. אנחנו שניים, אנחנו רוצים להיות יחד, ו – אנחנו לא מתמזגים, זה בלתי אפשרי פיסית. לכן, כדי שנוכל להיות הכי קרובים שאפשר להיות כזוג זה קריטי שיהיה לכל אחד מאתנו, קודם כל את עצמו.

למשל, אם את חווה את עצמך כשמנה ומכוערת, האם זה יעזור באמת להרגשה שלך, לאמונה שלך לגבי עצמך, אם מישהו יגיד לך שאת רזה ונראית נפלא? ברוב המוחלט של המקרים, תשמעי את המחמאה, והקול בראש יגיד " טוב, לא נעים להם להגיד את האמת" "הם מנסים לא לפגוע" "הם סתם מתחנפים, אולי הם רוצים משהו".

יש לכולנו צורך באהבה, בהערכה, בנראות, בשייכות, במקום, בחיבור ועוד. הצרכים הללו, הם כוחות החיים שפועמים בנו, ומפעילים אותנו, ומידת המלאות שלהם בחיים שלנו, היא האחראית על הרגשות שלנו. הפידבק שאנחנו מקבלים מבחוץ, מתפרש אצלנו רק כהדהוד של התחושות שלנו, ובכל מקום שאין התאמה בין המסר מבחוץ לחוויה הפנימית שלנו, אנחנו לא מאמינים לו.

החוויה של כל פרט במערכת היחסים, מתחילה קודם כל בחיבור שלו לעצמו, לצרכים שחשובים לו, שמנהלים אותו בסיטואציה המאתגרת. זו המשימה הראשונה בכל סיטואציה מאתגרת, למצוא ולדייק לעצמנו, מה הצורך האנושי שחי בנו ושלא מקבל מענה, שבגללו אנחנו מרגישים רגשות לא נעימים – כעס, אכזבה, כאב, ייאוש, עצב – חיבור לעצמי הוא שלב קריטי ראשון, לפני שמחפשים פתרון מאדם אחר. פתרון ממשהו אחר, שלא יהיה תואם את מה שאנחנו חווים לגבי עצמנו, ממילא לא יעבוד.

זה לא נגדך זה בעדי

אם אשתך מתעצבנת שזרקת את הקליפות של הקלמנטינה בכיור ולא הפח, למרות שאתה באמת לא מבין מה ההבדל; או שהיא כועסת שלא פנית את הכלים מהשולחן, ואתה בכלל לא שמת לב שהם היו שם, ואתה גם לא מבין למה לעשות סקנדל מפעולה של חצי דקה. זה עדיין לא אומר שהיא "קרצייה שמחכה לך בפינה", או שהיא "רוצה לרדת לחייך".

יכול להיות שזה אומר שהיא מאוד עייפה ומאוד חשוב לה שיתוף פעולה והחזקה משותפת של הפרויקט הזה שנקרא ה"בית שלנו". או יכול להיות שהיא זקוקה מאוד מאוד לסדר, כי הוא מייצר בשבילה תחושה של שקט וביטחון.

נקודת המוצא הפנימית שכדאי לכל אחת ואחד מאתנו לאמץ לעצמו, ולהשתדל לזכור, גם אם זה לא קל, זה שההתנהגות של אנשים היא אף פעם לא נגדנו. היא בעד עצמם. לכל אחד יש צרכים אנושיים לגמרי. וכל אחד פועל תמיד, ובכל מצב, לרוב באופן בלתי מודע, לענות לעצמו עליהם, כי גם הוא רוצה להרגיש רגשות נעימים – שמחה, שלווה, התלהבות, סיפוק.

דיאלוג במקום שני מונולוגים מקבילים

אחרי שמצאנו והבהרנו לעצמנו, כל אחד לעצמו, את הצרכים האישיים בסיטואציה, וגם הצלחנו, לפתוח קצת את הלב, לנחש מה יכולים להיות הצרכים האנושיים שעומדים בבסיס של ההתנהגות [המעצבנת] של הצד השני. עכשיו יש אפשרות לנהל דיאלוג. והדגש הוא על דיאלוג ולא שני מונולוגים מקבילים. ותנאי לדיאלוג אמיתי הוא שהצדדים מרגישים שהקשיבו להם. באמת ועד הסוף. והבינו את החוויה שלהם. כפי שהיא נחווית בגוף הפיסי שלהם. וחשוב להיזכר שוב, שאנחנו לא באמת יודעים איך בן הזוג שלנו חווה את המציאות. אנחנו יכולים רק לנחש, עם הרבה סימני שאלה. באמפתיה.

אז מה עושים?

יוזמים שיחה על איך תראה התקשורת שלנו

אנחנו רגילים לחשוב ולדבר ב"אני אשמה" או "אתה אשם", ולא במה אנחנו מרגישים, ומה חשוב לנו, להכיר ולדבר ביננו על האפשרות לאמץ שפה אחרת, זו פתיחה לאפשרות לעתיד מחובר יותר.

לומדים יחד את המודל של השיחה המקרבת

מנתקים, רק לרגע, כמשחק מחשבתי ולצורך השיחה בלבד [נוכל לחזור לקטלג מיד אחרי השיחה…], מתיאור האירוע, את הפרשנויות של "בסדר" ו"לא בסדר", ושואלים מה קרה בשטח? איך הרגשתי כשזה קרה? כי מה היה לי חשוב?

ורק אחרי זה – כשנוצר חיבור בין שני הצדדים, שרואים ומבינים אחד את השניה – ומבינים זה לא אומר מסכימים! אפשר לדבר על רעיונות לפתרונות.

מחליטים על זמן משותף קבוע לתחזוקה של התקשורת הזו ביחסים

השדה החדש הזה של החיבור, כ"כ לא מוכר לנו, שאם לא נחליט לטייל בו באופן ייזום, נניח פעם בשבוע/ שבועיים/חודש נשכח את הדרך אליו כהרף עין. לכן מומלץ להחליט על יום קבוע לטיול בשדה החיבור.

טיפ –מאוד מומלץ ללמוד ולתרגל יחד, אבל גם אם רק צד אחד ילך ללמוד את הקסם הזה, הוא יוכל להחזיק את התקשורת בין שני הצדדים, מקרבת… לכן אמנם זה יותר קל ביחד, אבל זה לגמרי אפשרי גם אם רק צד אחד משקיע בזה.

ולסיום סיומת, גם אם אתם נשואים כבר 20 שנה, זה לא מאוחר. תזכרו, את הפתגם סיני עתיק שאומר:

"הזמן הכי טוב לשתול עץ היה לפני 20 שנים. הזמן הבא הכי טוב הוא עכשיו."

יעל טומשין

יעל טומשין

אני יעל, בת 45, מלווה נשים באמצע החיים, שמתבלבלות לחשוב שהמשמעות של להיות במודעות עצמית זה להסתובב עם רשימת מכולת של "מה ואיפה אני לא בסדר".אז אני עוזרת להן להכיר את עצמן, להבין מה כואב להן בסיטואציה מאתגרת, ומה מקור העצמה שלהן, ולהכיר שיטות פרקטיות ליצירת תקשורת מחברת ומקרבת, קודם כל לעצמן, ואח"כ לצד השני, למרות שהוא נשאר בדיוק אותו דבר.
יעל טומשין