הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

אני שייכת לכוחות ההצלה וחרום ומגוייסת בשעת חרום . בצבא הייתי חובשת ואחראית מרפאה בחיל האויר, שירתתי במילואים עד גיל 28 כששיחררו אותי בכיתי אבל הבנתי שאין אפשרות אחרת אז שחררתי.

מצילים חיים

במבצע עמוד ענן, התנדבתי במשך כל אותו שבוע, ציוותו אותי למילואמניקים של מד״א כשכולם רצו למיקלטים אנחנו יצאנו לרחובות. הטילים עברו מעל הראש שלנו הפיצוצים הרעידו את הקרקע שעמדנו עליה אבל לנו זה לא הפריע היינו מלאי אדרנלין ומטרה אחת היתה לנו: להציל חיים.

פעם בשנה אנחנו נקראים לתרגול ולמידה ובשאר הימים אנחנו משתתפים בפעיליות היום יומיות של מד״א. בבוקר כשאני לובשת את המדים אני מרגישה גאווה ענקית להיות חלק מארגון שמטרתו היחידה היא להציל חיים, חלק מארגון שסבא שלי עבד בו והקריב את חייו עבורו. כשאני מחנה את הרכב בתחנת מדא ששם נערכים ימי הלימוד, אני מתמלאת בהתרגשות לפגוש את כל החברה ולהעביר חוויות. יש לנו את כל הבדיחות השחורות ואיתם גם את הסיפורים הקשים והחוויות הפחות נעימות.

אנחנו רק נראים חסינים ויכול מאוד להיות שחלק מאתנו אכן חסין, אבל חלק גדול מאתנו לא. רובנו הגדול מסתיר את זה יפה. כולנו מתנדבים מתוך אהבה ותשוקה ענקית להציל חיים, אנחנו אוהבים מאוד את מה שאנחנו עושים.

חושבת רק על החולה

כשאני עושה החייאה וההחייאה מצליחה זה אושר ענק עבורי שאין לתאר במילים. לא משנה כמה אכתוב וכמה אנסה, כשאני על האמבולנס בין אם בתור נהגת ובין אם בתור חובשת רפואת חרום על ניידת טיפול נמרץ, אני חושבת רק על החולה שנמצא שם מולי. אני כל כולי איתו. פעמים רבות אני גם נוהגת לשאול לשלומם של החולים במהלך אותו יום כשאנחנו חוזרים עם חולים חדשים למיון.
יש המון כאלו שנשארים אצלי בראש במשך כל אותו היום ויש גם את אלה שיותר. אלו המקרים הקשים.

מטרה אחת ניצבת מולנו והיא להציל חיים ויש לצערנו את הפעמים שאנחנו לא מצליחים ואת הפעמים שהמקרים קשים. מזכירים לנו את ההורים שלנו, את הילדים שלנו ובכלל מקרים קשים שאין לנו יכולת לעשות יותר ממה שעשינו.

יום אחד עשיתי החייאה על ילד

לפני שלוש וחצי שנים השתתפתי בהחייאה על ילד שטבע, זה היה בתקופת החופש הגדול, הוא היה בקייטנה. לאותו הילד קראו דניאל, הוא היה אז בן שבע, גם לילד שלי קוראים דניאל וגם הוא היה באותה תקופה בן שבע. ההחייאה על אותו ילד עזרה רק להחזיק אותו בחיים לעוד מספר ימים, ידענו שהוא כבר לא יתעורר כי היתה לו פגיעה מוחית קשה מאוד .
לאחר מספר מספר ימים נודע לי שהוא לא שרד.

בכל שנותיי במד״א זאת היתה ההחייאה הראשונה שלי על ילד. על ילד עם השם של הילד שלי בגיל של הילד שלי, אתם כבר יכולים להבין איך הרגשתי.
אנחנו לא חסינים ולא כואב לנו פחות והרבה מאתנו סוחבים את הטראומות האלה איתם ביום יום. לפעמים גם לא יודעים כיצד להתמודד אבל ממשיכים לעבוד או להתנדב וסוחבים איתם את תסמונת הפוסט טראומה.

ארוע טראומתי

Post-Traumatic Stress Disorder תסמונת הפוסט טראומה מופיעה כאשר אנחנו נחשפים לארוע טראומטי שלתודעה שלנו קשה להכיל, המערכת שומרת מידע על הארוע, זכרונות, קולות וריחות. כל דבר בעצם שמזכיר לנו את אותו ארוע טראומטי שחווינו. מידי פעם אנחנו שבים וחווים את אותה טראומה מחדש פיזית ונפשית. זאת תגובה נורמלית לארוע לא נורמלי!
במערכת העצבים שהיא מערכת שליטה ובקרה של גופנו, קיימות שתי תתי מערכות: פראסימפטטית וסימפטטית. המערכת הסימפטטית היא המערכת שמגיבה במצבי פוסט טראומה, תפקידה לשמור עלינו כאשר אנחנו מרגישים במצב של סכנה, חרום או לחץ. במצב של פוסט טראומה כאשר אנחנו חווים את אותה טראומה מחדש: ריח, קולות, צלילים, זכרונות, תמונות, מקומות או כל דבר אחר שמזכיר לנו את אותה טראומה המערכת הסימפטטית נדרכת ונכנסת לפעולה.
היא מכינה את הגוף לתגובה או נסיגה. התגובה שלה היא מיידית ואלו בעצם הסיפטומים שאנחנו מרגישים בהתקפי חרדה. האדרנלין מופרש אנחנו מרגישים עלית קצב הלב, הזעה, כאבים בחזה, הסתמרות שיערות וכו. המערכת הפראסימפטטית היא בעצם המערכת הנגדית למערכת הסימפטטית והיא אחראית על ההרגעה ולשימור הגוף בזמן רגיעה. מאז שחוויתי את התקף הפוסט טראומה שלי למדתי המון.

קראתי המון, למדתי לזהות את התקפי החרדה בזמן sos על אנשים שטיפלתי בהם באמבולנס, טיפלתי בעשרות אנשים ששסבלו מהתקפי חרדה שונים ומגוונים. לא פעם רופאים דיברו איתי במיונים השונים ורצו לדעת כיצד ידעתי לזהות וכיצד טיפלתי מכוון שרוב האנשים שאני פיניתי עם התקפי חרדה הגיעו למיון רגועים  והסיפורים הם רבים .

אני מתפקדת היטב במצבי לחץ לא נלחצת בקלות

כשחוויתי את התקף הפוסט טראומטי שלי זה היה אחרי ארוע טראומטי שחוויתי באותו זמן לא הכרתי את התחושות האלו. תמיד הייתי בריאה, לא אהבתי ללכת לרופאים ובטח שלא לבלוע כדורים, אני מתפקדת היטב במצבי לחץ לא נלחצת בקלות ובכל זאת זה הגיע גם אלי. באותם ימים זה נראה לי לא הגיוני, כעסתי על עצמי וכעסתי בכלל שזה קורה לי, ניסיתי להבין למה, הרגשתי שאני עומדת להשתגע .
אחרי כמה ימים של עצב החלטתי שהגיע הזמן להקשיב, להקשיב לגוף שלי, ולהבין מה עובר עלי. אז הלכתי לאימון. אפילו הייתי במספר פגישות אצל פסיכולוגית שרק אישרה לי את האבחנה שזה התקף פוסט טראומה שהאמבולנס מיצג אצלי אובדן, כי הרי סבא שלי ז״ל נהרג בעת מילוי תפקידו כשעבד בתור נהג אמבולנס והרי אני הייתי מאוד קשורה אליו . אבל השיחות עם הפסיכולוגית עם כמה שהיא היתה מקסימה ועודדה אותי שאני במסלול הנכון בחיי כי עם ההתקף חרדה הגיעו עוד מלא תובנות על שינוי בחיי.
לקחתי עוד צעד קדימה ולמדתי מדיטציה ואימון, שני מקצועות ששינו את חיי מקצה לקצה מלבד השינוי במעגל החיים הזוגי והמשפחתי שלי.

לנהל את החרדות

היום כשאני מטפלת באנשים שסובלים מחרדות בין אם על רקע טראומתי ובין אם לא, אני עוזרת להם במדיטציות מאוד פשוטות של נשימה לקחת את התודעה שלהם ממחשבות על החרדות או על אותו ארוע טראומטי למקום של שקט, למקום של שלווה ורוגע.

אני עוזרת להם לנהל את התודעה שלהם, לנהל את החרדות ולא ההפך, עוזרת להם לשחרר את השליטה ופשוט להרפות וכך בעצם להקטין את התקפי החרדה.
זה בסדר להרגיש, לא חייבים כל הזמן להיות על אוטומט ולהגיד שהכל בסדר.
זה בסדר גם להרגיש כאב , זה בסדר להודות שלפעמים צריך גם עזרה אבל הדבר הכי חשוב הוא לזכור ולהגיד לעצמכם שעברתם המון ותעברו גם את זה.

זה תהליך אבל זה אפשרי ותהליך לא חייב להיות ארוך טווח. כשהכל בסדר אנחנו לא באמת עושים מאמץ להתפתח ולעשות שינויים. דווקא במקרים של כאב, של עצב, של לחץ ניתנת לנו אפשרות להתפתח ולצעוד קדימה . למטופלים שלי אני עוזרת להיזכר ולחבק את התכונות החזקות שלהם שעוזרות להם להאמין בעצמם שהם יכולים. אני יודעת בדיוק מה הם עוברים, הייתי שם, אני מכירה את ההרגשה הנוראית שהכל עומד להתמוטט, שהמראות הקשים ותחושות הקשות חוזרות שוב ושוב ואני יודעת שזה אפשרי לחיות בלעדיהן.

 

רקפת מיבר

מדריכת מדיטציה ומאמנת אישית ומתוך משבר שחוויתי לפני חמש שנים ושינוי ענק שעשיתי בחיי, לימודים שלמדתי, פיתחתי את שיטת ״ האומץ לעצב את מעגלי החיים שלך ״