הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

בוקר,

נכנסת לרכב, בדרכי למפגש רייקי אצל רעיה כהן מורתי הנפלאה.

ההתרגשות מרובה, איזה טיפול אחווה? רעיה תמיד מפתיעה ביכולותיה. מחשבות חולפות, חושבת על הצעד הבא על המפגשים האישיים, על המתאמנות שלי איך אני מקדמת אותן ואת עצמי? רוצה לעשות הרבה דברים, יש לי רעיונות נפלאים, מרגישה אותם כאן באוויר אך משהו מעכב ואיכשהו מתמוססים דברים.

הגעתי ליעד, מנסה להחנות את הרכב אך נתקלת במעצור אנושי –

איש זקן, גדול, מסורבל מחזיק בידו מקל תמיכה עוצר אותי ומבקש שאקח אותו לתחנת האוטובוס.

בום. הפחד השתלט, התבלבלתי, מה אני אומרת לו? המחשבות רצות.

מה אני עושה עכשיו?

לא מכירה אותו, מי מעלה זרים לרכב? זה מסוכן!

"את אישה טובה"

ולנגד עיני אדם מבוגר המבקש עזרה.

לאט לאט ובקושי רב עלה לרכב ומיד שאל "את מפחדת? את לא מכירה אותי. צודקת"

בראש חולפת המחשבה, ברור שהוא מצדיק את המחשבות שלי, זה הגיוני שמי שרוצה לעשות לי משהו רע יגיד לי לא לפחד.

ואז בדיבור כבד, מהיר ולא ברור המשיך ואמר "את אישה טובה עושה אור, אל תפחדי, את עוזרת לאיש זקן שבקושי הולך"

הגענו לתחנה. האיש הוציא פנס ואמר "מאחל לך להיות האור של בעלך. שהפנס הזה יאיר לילדים שלך את דרכם, שיאיר את הדרך שלך ואת העשייה. תודה רבה לך תזכי למצוות."
הרגשתי שהוא מכיר אותי ואת בני ביתי כי דיבר כאילו שמכיר אותם.

בוחרת להתלבט כדי להמנע מלפעול

ירד באיטיות מהרכב ואני מתקשה להמשיך בדרכי מנסה להבין מה קרה? זוכרת שהסתכלתי על ידיו, ידיים שעברו הרבה, ידיים שעבדו. ואז נזכרת באבא, אבא שלי ז"ל וחושבת על הידיים המיוחדות  שלו שכ"כ אהבתי מתגעגעת לליטוף והחיבוק שלהן.

מחייכת, מרגישה מבורכת על הזכות שניתנה לי לסייע לו, אומרת בליבי תודה לך שאפשרת לי לשמח אותך, להקל עליך, מציפה אותי תחושה של קלילות והתרגשות.
בעצם העובדה שהוא חסם אותי ולא הותיר ברירה,  הכריח אותי להתגבר על הפחד, להעז. מבינה שלעיתים הפחד משתק אותי ואיני רואה את מה שעומד מולי, את שעומד מאחורי הקיר הזה.

יש לי כ"כ הרבה רעיונות נפלאים לעשייה, אך הפחד להוציא החוצה, להראות ולהיראות משתק אותי.

פעמים רבות אני בוחרת להתלבט.  יודעת שקבלת החלטה תוביל לתוצאה מסוימת אך לא מובטחת. מהססת ולא פועלת. מחליטה אך לא מבצעת. צוללת אל תירוצים מוצלחים הגיוניים. אם רק יהיה לי, כשאגיע ל.., כשאמצא משהו, מישהו.

כל התירוצים הכי הגיוניים בעולם שמשכנעים אותי ואת הקרובים לי שהכי בטוח זה לא לעשות. לא כרגע בכל אופן.

גיליתי שאני יכולה למצוא את כל הסיבות למה לא לפעול. אבל לפעמים יש איזה חוש כזה הרפתקני שאומר לי, מה כבר יכול לקרות? היום מסוכן גם לחצות את הכביש.

לגמרי לא בטוח שאעצור לכל מי שצריך טרמפ. אבל בכל פעם שאני רואה מישהו שעומד בצומת מחכה לטרמפ אני שואלת את עצמי, למה אני לא עוצרת לעצמי ולוקחת את עצמי טרמפ לאן שצריכה להגיע.

מה כבר יכול להיות? עכשיו יש לי פנס.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

 

 

אסנת לאוסני

מאמנת אישית ומנחה בקלפי המודעות. תמיד נהנית מרעיונות חדשים, ממפגשים מוצלחים מעוררי השראה, מלאי הנאה ותובנות לעשייה.