מדהים לחשוב שבעבר דווקא בתקופה שבני הזוג שודכו אחד לשני, הנישואין החזיקו מעמד, וגירושין כמעט ולא באו בחשבון, ואילו היום כשבני הזוג בוחרים אחד את השני מתוך הקשבה לליבם ואהבתם, עדיין כל כך קשה לבני זוג להסתדר האחד עם השני, ואחוזי הגירושין מאוד גדולים.

קודם כל אני

התקופה בה אנו חיים הביאה לשיא את האינדיבידואליות של האדם היחיד.

האדם המודרני מאוד קשור לרצונות ולרגשות הסובייקטיביים שלו, והוא רוצה לנהל את חייו בהתאם לרצונות ורגשות אלו. הוא רוצה להתחתן עם בחירת ליבו, הוא רוצה לעסוק במקצוע שמתאים לו, הוא רוצה להתלבש באופן הייחודי שלו, לאכול בהתאם לאמונותיו, והוא רוצה להאמין במה שהוא יחליט – במדע, ביהדות, בבודהיזם.
האדם המודרני אומר קודם כל ולפני הכל 'אני', והוא ורק הוא יגדיר את עצמו. ויתרה מכך, הוא קשור להגדרה העצמית שלו, והוא יילחם לעתים בחירוף נפש על הגדרתו העצמית – על דעותיו, אמונותיו, רגשותיו, ורצונותיו האישיים והסובייקטיביים.

למעשה, זה כמעט בלתי נתפס לחשוב שעד לא מזמן בני האדם נישאו לבן זוג שנבחר עבורם, עבדו בעבודה שנבחרה בעבורם, התלבשו בהתאם למעמדם, ואמונתם הייתה בהתאם לקהילתם.

איבדנו את הקשר לסביבה?

תהליך האינדיבידואציה הוא תהליך התפתחותי מדהים שעוברת האנושות, אבל יש לו מחיר. ככל שהאדם הפך יותר קשור לנפשו הסובייקטיבית, הוא נסגר יותר ויותר בתוך המרכז של עצמו, בתוך נפשו, ואיבד בהדרגה את הקשר עם סביבתו – את הקשר עם הטבע, את הקשר עם בני האדם, ואת הקשר עם אלוהים.

לא בכדי אנו שומעים היום המון ביקורת על הניכור והקור של החברה המערבית המודרנית. לא סתם המצב החברתי במדינה הולך ונהיה יותר מפולג ואחוזי הגירושין מאוד גבוהים.

מכיוון שככל שהפכנו להיות יותר קשורים לעצמנו, וככל שנסגרנו יותר בתוך נפשנו, כך בהתאמה איבדנו את היכולת להבין את הצד השני.

בעבר הקשרים של האדם עם הטבע, עם הקהילה והמשפחה, ועם האמונה והדת, היו ברורים. בזכותם האדם ידע מה מצופה ממנו, ומה הוא אמור לעשות.

יותר חופשיים – אבל בודדים

היום אנחנו עומדים לרוב לבד וצריכים לבחור את בחירותינו – מה נלמד? מה נעשה לפרנסתנו? עם מי נתחתן? האם בכלל נתחתן? האם נרצה ילדים? כיצד נכון לגדל ילדים? במה אנו מאמינים? מהי עמדתנו הפוליטית והחברתית? מה נכון לאכול? לאיזה רפואה עדיף ללכת? וכן הלאה.

האדם המודרני איבד את נקודות המשען של המסורת, הקהילה והדת, אבל קיבל אפשרויות יותר גדולות של חופש. חופש להרגיש את עצמו ולפעול לפי צו ליבו.

אז אנחנו היום יותר חופשיים, ויותר מחוברים לרגשותינו ורצונותינו האישיים, אבל אנו משלמים על כך במחיר הבדידות. קיים קושי לצאת מתוך עצמנו וליצור קשר עם סביבתנו – להרגיש את הטבע, להרגיש את הרוח, להרגיש את בני האדם שסביבנו.

את הקושי הכי גדול, לדעתי, אנו רואים בחיי המשפחה – הן בקושי לחיות כזוג, והן בקשיים ההולכים וגדלים בהורות. חוסר האונים וחוסר הידיעה ('מה לעזאזל אני אמור לעשות?'), קושי בחיבור רגשי לילדים ('איך זה יכול להיות? מה לא בסדר איתי?'), וקונפליקטים הלא נגמרים בין תפקידנו כהורים, לתפקידנו כבני זוג, לבין הצרכים האישיים שלנו.

מאתגר להיות איש משפחה מודרני

זה לא עניין פשוט ומובן מאליו, להיות איש משפחה מודרני (כלומר אנחנו בסדר גמור כשאנחנו לא יודעים ולא מרגישים וכועסים ומתוסכלים), אבל זה בטח ובטח אתגר אנושי, התפתחותי, ואישי מדהים.

הזוגיות וההורות המודרניות מספקות לנו קרקע מדהימה להתפתחות נפשית ורוחנית, דווקא בגלל ששום דבר אינו מובן מאליו, ועלינו להמציא את עצמנו מתוך עצמנו כל הזמן – האם אני מאמין בגבולות? בחינוך פתוח? אולי בזוגיות פתוחה? ועוד המון המון שאלות שאנו חיים ביום יום.

בעבר האדם אומנם היה יותר מחובר לטבע, לאלוהים וכן הלאה, אבל זה בא על חשבון תחושתו העצמית ועל חשבון האינדיבידואליות שלו, שפשוט עדיין לא הייתה מפותחת כמו שהיא היום.

היום האינדיבידואליות היא נקודת המוצא, והאתגר הוא למצוא את הדרך להתחבר לטבע, לרוח, ולבני האדם, מבלי לוותר על עצמנו.

הגורם השלישי בזוגיות – הביחד

דוגמא טובה ניתן לראות בחיי הזוגיות שבהם לרוב אנו נעים בין ההרגשה שאני מוותר על עצמי למען בן זוגתי, לבין 'נמאס לי לוותר על עצמי, ועכשיו אני רוצה להיות במרכז'.

כאשר האתגר של זמננו הוא שילוב בריא ביניהם.  כלומר – כיצד להיות אני, ולא לוותר על עצמי, ויחד עם זה לראות את בת זוגתי, את צרכיה ורצונותיה, ואת צרכי הגורם השלישי שהוא הביחד שלנו.

דבר זה ניתן להשיג למשל בשיחה אינטימית שבה לכל בן זוג מתאפשר להביא את עצמו ולדבר על עצמו, על רגשותיו, אכזבותיו, כעסיו. להקשיב לצד השני ולחוויה האישית שלו. רק אחרי שהקשבנו וניסינו להבין את החוויה אחד של השנייה, וסיפרנו את שלנו, אז אנו יכולים לחשוב ביחד מה ברצוננו לעשות.  המעשה והפעולה הזוגית תהיה כזאת שלא מבטלת אף צד, אלא לוקחת בחשבון את שני הצדדים ורגשותיהם האישיים, ועדיין מוצאת פעולה שלישית ומשותפת.

עבורי האתגר חברתי הוא המשמעותי ביותר.

אני חושב שאנחנו פורצים את דרכה של האנושות אל העתיד –

בכל פעם שבני זוג מצליחים למצוא את הדרך המשותפת שלהם

בכל פעם שהורים מוצאים את דרכם הייחודית

בכל פעם שצוות מצליח לשתף פעולה מבלי לבטל אף אחד מחבר הצוות

בכל פעם שאנו מצליחים ליצור קהילות של אינדיבידואליים חופשיים

זה חשוב ומרגש לא פחות, בכל פעם שאנו מצליחים לצאת מעצמנו, מבלי לבטל את עצמנו, ולהתחבר למשהו שמחוצה לנו – לטבע, לבעה"ח, ולרוחניות.

ניר עופר עזריאל

שמי ניר. אני נשוי באושר ליעל, יש לנו שני ילדים, ואנו חיים בנס ציונה. בעברי הלא רחוק עבדתי כמחנך עם הגיל הרך, ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכותרפיה של גוף, נפש ורוח, ובעבודה עם הביוגרפיה של האדם.עדיין שומר על קשר עם החינוך ועובד עם צוותים של גני ילדים, ועם הורים.אוהב לחקור וללמוד בעיקר את נפש האדם, ואוהב לחלוק עם אנשים את המחשבות, הרגשות והתובנות שלי.