רק אתמול דיברתי עם הילדה הפנימית, אמרה לי שאין לה סבלנות לחכות. ליום ההולדת, נסיעה, תחילת שנה, חופש גדול, לא משנה מה. חמש דקות, שעה, יומיים. הכל מרגיש לה כמו המתנה ממושכת לדבר הגדול הבא. לחיים האמיתיים שיתחילו כבר.

"גיברת"

לתדהמתי היום אני גיברת (זה מה שאומרים לי הצעירים במוקדי השירות), כזו שבודקת במראה אם נפלו פני או חלקים אחרים בגופי, בוחנת את נזקי הצחוק, מביטה על הבכור מלמטה ודואגת לפנסיה.

בתוכי חיה הילדה חסרת הסבלנות שלימדתי לרסן. זו שרוצה עוד, מהר, הרבה, מגוון ומרגש. לעתים אני נוזפת בה בטון בעל ניסיון, מזכירה לה שהיא צריכה כבר לדעת שדברים לוקחים זמן והיא מתעלמת וממשיכה לשאול: הגענו כבר? מתי נגיע?

שאלה טובה. הגעתי?

החכמולוגית שבי אומרת “תלוי לאן רצית להגיע אליס…” האופטימית מחייכת: ברור שהגעתי. אני כאן, לא? ומאושרת. כן.

כמו שהבטן מתהפכת לי על רכבת ההרים, התשובה לשאלה מתהפכת שוב ושוב, רגע הכל ברור לי ומרגיש נוח ובטוח, שנייה אחרי זה יש לי בחילה, פתאום אני למעלה, מרימה את הידיים כמעט נוגעת בעננים ומתמסרת לתחושת הריחוף שבנפילה המהירה ופתאום מחפשת בפאניקה את כפתור המצוקה, מחפשת להחזיר את השליטה לידי. תעצרו. רוצה לרדת. ואי אפשר לרדת באמצע הנסיעה, עוד לא הגענו.

השנים שקרו לי

השנים החולפות קרו לי, בחלקם עצמתי עיני וחיכיתי שיעבור, בחלקם לא רציתי ללכת לישון כדי שלא יתפוגג הקסם. עם הבכור, לא יכולתי לחכות עד שיבעט, שיוולד, שיחייך שיתהפך. עם הקטן אני מפעילה את כל כוחי לעצור את הזמן. להקפיא אותו. לוכדת תמונות אושר כמו מצלמה דיגיטלית שכחנית בעלת נפח זיכרון קטן.

השנים האלה שקרו לי הם שלי. הם עשו אותי עצובה, עשו אותי חזקה, עשו אותי אשה, עשו אותי אמא. והוסיפו לי הכתמים וקמטים, שיער הלבן, משפטים של דודות ובטח יש עוד כמה. מעדיפה להדחיק.

לקח שנים לשנים ללמד אותי לסלוח לביקורתית שבי, לעזור לפחדנית להתגבר, לאפשר למעופפת להתרחק, לאפשר לחשדנית לתת אמון ולהתייחס לעשרות הזהויות שלי בלי להזדקק לעזרה של פסיכיאטרים.

הזמן עובר מהר מדי

ככל שעובר הזמן, הוא עובר יותר מהר ומהר מדי. כמו תיירת שמנסה לזכור את שמות הסמטאות הקסומות בעיר זרה, מסמנת את הדיאלוגים, ההתחכמויות, רגעי ההבנה וההכרה, פריצות הדרך והקריצות השובבות כמשהו שצריך לתעד בזכרוני המחורר.

כשאני מסכמת את השנה ומעיפה מבט אל העתיד המתקרב מהר מדי, אני מבינה שכמו כל דבר אצלי, אני קצת מסבכת ומסתבכת.

אז אם אני מנסה לעשות את זה פשוט, אני הגעתי. למעשה אני כבר כאן מזה זמן.

הילדה שבתוכי הפסיקה לנג’ס כי היא התעייפה ונרדמה בנסיעה הארוכה.

להעיר אותה?

חבל. דווקא נעים השקט הזה.

עקבו אחרי

מזי סולומון

מקימת האתר פרובינציה, סקרנית, חובבת מוזיקה ושטויות.
נשואה לאחד גבוה ומגדלת 2 בנים ובן. בדרך כלל מרוצה מהם. (:
אוהבת לכתוב, לפטפט ולהוביל אנשים להיות יותר טובים לעצמם ולאחרים, אם בא להם.
מומחית באסטרטגית תוכן ומאמינה שאנשים עושים עסקים עם אנשים שהם מתחברים אליהם.
עקבו אחרי