הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

המאמר הזה אישי וחושפני עבורי, והחיים לימדו אותי שלחשוף את עצמי, זה לא תמיד הדבר הנכון, ולכן התלבטתי האם לשתף, ובחרתי שכן.  בחרתי לשתף מכיוון שזהו סיפור אישי שלימד אותי להאמין בעצמי, בחיים, ובכוחות גלויים ונסתרים שלמדתי להאמין שמלווים את כולנו. בחרתי לשתף כי אני מרגיש שהאמונה והידיעה שבתוך החושך תמיד ישנו אור היא מה שמחזק אותי ויכולה לחזק את כולנו.

לפני 10 שנים הרגשתי שמצאתי את ייעודי המקצועי. זאת הרגשה שכל מי שחווה אותה יודע כמה היא משמעותית, כי היא נותנת לנו תחושה של בית בעולם. לראשונה בחיי הרגשתי שאני אוהב את מה שאני עושה, ומרגיש שהעשייה שלי חשובה עבורי, ושהיא משמעותית גם לעולם, ושאני משמעותי, ושאני מוערך ואהוב, ושכל שנה מזמנת לי גדילה והתפתחות. והייתי בהוקרת תודה על כל זה.

הייתי זקוק לאתגר חדש

ובכל זאת לפני 4-5 שנים פתאום הרגשתי שזה נגמר, שמיציתי, שאני רוצה משהו אחר, שאני זקוק לאתגר חדש. ומכיוון שלרוב אני הרבה יותר קשוב לפנימיות שלי מאשר לעולם החיצון (לטוב ולרע), התחלתי ללמוד פסיכותרפיה ויעוץ ביוגרפי, ובהדרגה עזבתי את גני הילדים.

בהתחלה הייתה אופוריה. היה לי כל כך הרבה בטחון מהמקום שאותו עזבתי, שלקח לי זמן להבין שנפלתי למשבר הגדול ביותר של חיי.

איבדתי את ההערכה שהייתי מורגל להרגיש, את האהבה שקיבלתי, את המשמעות שהייתה לי, את העשייה שלי, ובהדרגה מצאתי עצמי בודד, משועמם, כשלון, חסר בטחון, חסר יכולת לפרנס, חסר אונים, חסר משמעות.

ידעתי שיקח לי זמן לבנות קליניקה מלאה, אבל כל כך רציתי לטפל. כל טיפול שהיה לי (ולשמחתי היו כמה) היה כל כך משמעותי בשבילי, וכל כך מילא אותי, אבל בין לבין הריקנות הייתה חוזרת.

עשיתי דברים נוספים ופתחתי את עצמי לעוד אפשרויות, כאשר החשובה מביניהם הייתה שנפתחה לי דלת ללמד מבוגרים, ולעבוד עם צוותים של גננות, ואני מודה גם עליהם, אבל הכל היה חדש, והכל היה מלווה בתחושות של חוסר בטחון ופחדים.

משבר גיל 40

שום דבר לא היה חלק, ופשוט, ולא הצלחתי להרגיש שאני טוב ובטוח, אלא שאני בדרך ומקווה שאגיע.

למשבר המקצועי באופן טבעי התווסף משבר כלכלי, ובכלל זאת הייתה תקופה ארוכה וקשה, שבה חוויתי שאני מאבד את התומכות והמשענות של חיי כמו שהכרתי אותן, הן בחיים החיצוניים, והן בחיי הפנימיים. הרגשתי שאני במקום החשוך ביותר, ולא האמנתי שזה קורה לי, אבל דווקא מתוך החושך קרה לי נס, לא מהסוג התנכ"י, אלא מהסוג שאני מאמין שזמין לכל אדם: החוויה העצמית שלי השתנתה בהדרגה, הביטחון העצמי שלי גדל, פחדים ודאגות שליוו אותי מהילדות החלו להתפוגג, האמון והאמונה הן בעצמי והן בעולם התעצמו, והפכתי ליותר רגוע ויותר זורם.
ומה שגיליתי ולמדתי בזכות תקופה זו הוא שהגורל שלנו הוא חכם ומדוייק, ושהוא לא מוותר עלינו והוא תמיד מנסה להוביל אותנו אל עצמנו ואל ייעודנו, גם כשזה אומר שאנחנו צריכים לעבור דרך סבל, אובדן, וחוסר אונים.

מוות נפשי ולידה מחדש

כשאני מסתכל לדוגמא על ההתפתחות המקצועית שלי, אם אני כן עם עצמי, אני מרגיש שאומנם רציתי יותר לטפל, ואומנם היה לי גם צורך כלכלי, אבל האופן והזמן שבו הדברים קרו היו מתואמים להפליא עם המוכנות הפנימית שלי, עם יכולת ההכלה שלי, ועם יכולת ההבנה שלי. כמו כן עבורי כמטפל ההתנסות הזאת מהווה את אחד הכלים הכי משמעותיים שרכשתי, מכיוון שלמדתי מה זה אומר לאבד, ואיך זה מרגיש להיות חסר אונים, ולמדתי שיש בי כוחות לצאת מהתהום, ולמדתי את המשמעות של מוות נפשי ולידה מחדש. למדתי את אפשרות השינוי והריפוי, למדתי להאמין ולבטוח. ואם את כל זה אתה לא לומד כמטפל, מה אתה יכול באמת להציע לאנשים שעוברים משברים ומחפשים לעבור שינוי?

כיצד השינוי התרחש? קודם כל חייבים להגיד ששינויים פנימיים הם נסתרים ומסתוריים, ואף אחד לא באמת יודע כיצד הם קורים. אבל יש דבר אחד שמבחינתי היה הבסיס לשינוי ולהתמרה, והוא הנחה אותי לכל אורך הדרך. דבר זה הוא ההבנה שכל מה שאני חווה (החרדה, היאוש, האשמה…) נמצא בתוכי, ושאם אני רוצה לקחת אחריות על החיים שלי, אני צריך להכיר את כל מה שחי שבתוכי, את כל הדפוסים שמניעים אותי ללא ידיעתי.

הגורל רוצה בטובתי

מתוך הבנה זו, ניסיתי ככל יכולתי לתת לעצמי להרגיש ולהיות בתוך החוויות הבלתי נסבלות, ולא להדוף אותם החוצה, וניסיתי להקשיב למה שקורה בתוכי, לרגשות ולמחשבות שלי, ולאט לאט התחלתי לקבל את מה שקיים בתוכי, ובעצם קיבלתי את עצמי. כי, מה לעשות, אי אפשר באמת לקבל את עצמך, מבלי להכיר את עצמך! וכשאתה רוצה ומוכן להכיר את עצמך, אז אתה מתחיל לפגוש את מה שחי במחשכי נפשך, ואתה גם לומד להכיר את האור שלך. (עוד על פעילות זאת אתם יכולים לקרוא במאמר שלי על כוחה המרפא של הראיה )

וזה לא שהיום אין לי רגעים וזמנים של פחד, ויאוש, ושאני לא כועס על עצמי לפעמים למה עשיתי ככה ולא אחרת (ואיזה שטות ויהירות זאת הייתה לעזוב את הגנים לפני שיש לי משהו אחר!).  יחד עם זה, ברוב הזמן יש בי אמון ואמונה שיש בי את הכוחות להתמודד עם מה שיבוא, ושהגורל רוצה בטובתי (גם כשזה אומר לעבור דרך סבל).
היום אני לרוב מקבל את עצמי, את מעלותיי וחולשותיי. היום אני יודע שבחושך הכהה ביותר מחכה האור הבהיר ביותר כי בשנים האחרונות גם חוויתי את זה בעצמי וגם חזיתי באפשרות זאת אצל אנשים נוספים. ובדיעבד אני יודע שגם בזמנים החשוכים ביותר, כשהרגשתי הכי לבד בעולם, אף פעם לא הייתי לבד, ותמיד קיבלתי עזרה. ואני מודה לכל האנשים בדרך שפתחו לי דלתות, והיו שם בשבילי בדרכים שונות, לרוב מבלי שהיה להם מושג. היום אני יודע שכל אותם אנשים הם שליחים אנושיים של רוח האהבה הדואגת לכולנו.

10003677_374866542655904_1054894169_o

ניר עופר עזריאל

שמי ניר. אני נשוי באושר ליעל, יש לנו שני ילדים, ואנו חיים בנס ציונה. בעברי הלא רחוק עבדתי כמחנך עם הגיל הרך, ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכותרפיה של גוף, נפש ורוח, ובעבודה עם הביוגרפיה של האדם.עדיין שומר על קשר עם החינוך ועובד עם צוותים של גני ילדים, ועם הורים.אוהב לחקור וללמוד בעיקר את נפש האדם, ואוהב לחלוק עם אנשים את המחשבות, הרגשות והתובנות שלי.