הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

לכמה חפצים אדם זקוק על מנת להתקיים בנוחות? האם החפצים משמשים אותנו מעבר לשימוש המקורי שלהם? מה עושים כשהמון חפצים "חיים" בבית ולך אין מקום לזוז?

בסיפור שלי אחשוף אילו מערכת יחסים קיימתי עם חפצים שתרמו לחיי ועם חפצים שניסו לקבור אותי בעודי בחיים.

בובה יקרה, היי לי לחברה!

בילדותי הוריי קנו לי מעט צעצועים ואיתם שיחקתי. ברגע שלמדתי לתפור יצרתי לי בובה קטנה, עשויה מתחבושת רפואית. הבובה הזו הייתה החברה שלי, ואיתה דיברתי וחלקתי את סודותיי.

בובה שיצרתי לתערוכה בהשראת בובת הילדות שלי.

לאחר זמן מה, הבובה ביקשה שאצור לה משפחה. המשפחה הייתה כמו המשפחה שלי: אמא, אבא ואחות גדולה. כשרציתי להגיד משהו למישהו ממשפחתי, הייתי מדברת עם הבובה שמייצגת את אותו בן משפחה. ככה הוקל לי והרגשתי משוחררת.

שמרתי היטב על משפחת הבובות שלי, ולפני שהייתי יוצאת מהבית הייתי מחביאה אותן מתחת לכרית שלי. לאחר כמה שנים משפחת הבובות נעלמה, חיפשתי בכל פינה בבית ולא הצלחתי למצוא אותן.

שאלתי את בני משפחתי האם ראו את הבובות שלי אך התשובה הייתה שלילית. החלל שנוצר בתוכי בעקבות היעלמות משפחת הבובות היה גדול, וכך נאלצתי לצאת החוצה ולשחק עם חברים בשר ודם.

בית קטן וחמים, תודה שיש לי הכל

בבית שגרתי בו עם משפחת הבובות, חייתי מאז שנולדתי ועד לכיתה א'. הוא לא היה גדול, אך הייתה בו אווירה קסומה ויצרתי בראשי המון סיפורים מעניינים. בבית הזה קיבלתי את מתנת התִקשור עם המדריכים הרוחניים שלי ואת מתנת היצירה. להוריי לא היה הרבה כסף לקנות לנו דברים, ואני הסתפקתי במה שיש לי. שמרתי היטב על כל מה שניתן לי באהבה גדולה.

פעם בשבוע הייתי מקבלת דמי כיס צנועים, והייתי חוסכת אותם כדי לקנות לי משהו מיוחד. כל קנייה הייתה חוויה עבורי, הייתי הולכת לחנות המתנות השכונתית ומתכננת מראש מה אקנה.

כשאספתי מספיק כסף, צעדתי לבד לחנות וביקשתי שיעטפו לי את זה כמתנה. כששאלו "למי זה?" עניתי "בשבילי". היה לי סיפוק גדול מהאיפוק לא לבזבז את הכסף על דברים סתמיים או ממתקים. לכל החפצים שקניתי היה משהו שנגע ברגש שלי: קופסת תכשיטים עם רקדנית שרוקדת לצלילי מוזיקה עדינים, יומן עם מפתחות קטנים, תמונה קטנה עם נוף מרגיע, כדור שלג ועוד פריטים אחרים.

החפצים האלה הסבו לי אושר גדול, והיה נעים להשתמש בהם ולהיות מוקפת בהם.

אבא, אל תקנה יותר מידי

בילדותי אבי היה איש עם הרבה חברים, הוא אהב להכין מטעמים לאורחים שמגיעים והיה לו חיוך קבוע על פניו. הוא תמיד אהב לקנות הרבה אוכל, שחס וחלילה לא יחסר למשפחה או לאורחים.

כמויות המזון העודפות היו מתקלקלות, ולאחר מכן נזרקות בכאב רב על ידי אמי. היו על כך המון ויכוחים: אמי רצתה שאבי יקנה כמויות מדויקות ואבי רצה הרבה. כדי להימנע מוויכוחים, אבי היה מחביא חלק מהאוכל שהיה קונה, וכך אמי חשבה שהוא מקשיב לה. אבל לאחר זמן מה היא הייתה מגלה אוכל מקולקל מוחבא בכל מיני מקומות בבית.

כשאני ואחותי היינו מצטרפות לקניות עם אבי, ניסינו להזהיר אותו לא לקנות יותר מדי מצרכים כדי שאמא לא תכעס, אבל הוא לא הקשיב לנו. היינו מעלות הביתה רק את מה שביקש, ואת השאר הוא היה משאיר ברכב.

כל האוכל שנזרק, וההסתרות של המזון במקומות שונים, גרמו לי לצער רב. כל הזמן חשבתי על ילדים רעבים בהודו שהיו שמחים לקבל חלק מהאוכל שהיה בבית.

ברוך השם, יש כסף בבית

בשלב מסוים עברנו לבית גדול יותר.  הוריי הרוויחו יותר בעבודה, ולאבי נותר לשלם מזונות רק על ילד אחד מנישואיו הקודמים. היה יותר כסף בבית, ונוצרה בעיה חדשה.

אם בילדותי המוקדמת אבי קנה המון מזון והרבה ממנו נזרק, עכשיו הוא החל לרכוש גם בגדים, נעליים, חפצים שונים, כלי בית ועוד. אמנם הבית היה גדול יותר, אך מכל מיני פינות ניתן היה לראות מצבורי חפצים שלא לכולם היה שימוש.

הבית לא נראה מסודר, והוא כבר לא יכול היה להכיל כמות כזאת של חפצים, וגם אנחנו לא. מאוד התביישתי כשאנשים היו מגיעים אלינו הביתה, לא ידעתי כיצד להסתיר את כל החפצים האלה.

ככל שעבר הזמן, אבי המשיך לקנות עוד ועוד דברים עד שלא נותר מקום לשבת על הספה בסלון. אני ציפיתי לרגע שאוכל לעזוב כבר את הבית, ואולי כך לצאת לחופשי מכלא החפצים.

יצאתי מהכלא – יצאתי מהבית

תחנת המגורים הבאה שלי הייתה דירת שירות לאומי. התבקשנו להביא מעט חפצים כי אין הרבה מקום בדירה. עבורי זו הייתה בקשה לא פשוטה, כי רציתי שכל הדברים שלי יהיו איתי. להגיד לי לבחור אילו חפצים לקחת ואילו לא, היה בדיוק כמו שמבקשים מאמא לבחור איזה ילד שלה היא הכי אוהבת.

הבאתי את הכמות המקסימלית שתאי האחסון יכלו להכיל, וכל הזמן היו לי ייסורי מצפון על כך שנטשתי את החפצים האהובים שלי בבית הוריי. כל הדברים שלי הביעו את הזהות שלי וסיפקו לי ביטחון.

אחרי השירות הלאומי גרתי בדירות שכורות ובין לבין הייתי חוזרת לגור אצל הוריי. הררי החפצים חסרי השימוש המשיכו להיערם והמקום היחידי שיכולתי לשבת בו בנוחות היה החדר שלי.

החדר היה הממלכה שלי והשתדלתי לא לצאת ממנו יותר מדי, עד ליציאתי לדירה השכורה הבאה.

לאבא יש היום פחות כוח לקנות

בשנים האחרונות מיעטתי להגיע לבית הוריי. כל פעם שהגעתי לשם הייתי נכנסת ללחץ רק מלראות את הררי החפצים שמקיפים אותי. רק לעיתים רחוקות מאוד הייתי מצרפת את בעלי לביקורים, כי מאוד התביישתי וגם הוא לא שש לבוא איתי.

כיום אבי ואמי מבוגרים וחולים, ואני ואחותי נאלצנו לארגן את הבית לקראת כניסתה של עובדת שתשגיח על אמי.

פעולות הארגון והמיון דרשו ממני כוחות נפשיים שכמעט לא היו בי.  איגדתי כמות ענקית של בקבוקי שתייה, חומרי ניקוי, בגדים, קופסאות שימורים ועוד המון חפצים. לאחר מיון נזרקו לפח אוכל שפג תוקפו וחפצים שנפגמו מעכברים ומפגעים אחרים.

לאורך כל הארגון והסידור שאלתי את עצמי הרבה שאלות: בשביל מה אבי רכש את כל הדברים האלה? מה זה נתן לו? אף פעם לא יכולתי לשאול אותו את השאלות האלה, כי הוא בהכחשה מלאה לגבי זה שהוא קונה יותר מדי.

ולפעמים אני מנסה לענות על שאלותיי בעצמי: אולי בעצם כל החפצים האלה הם בדיוק כמו הבובות שיצרתי בילדותי – חברים. ואז זה מסביר מדוע הוא לא רצה שיגעו לו בדברים שלו.

בדיוק כמוני, החפצים נתנו לאבי תחושת שייכות וביטחון, רק שהכמויות הן שונות לגמרי.

אז כמה דברים אדם צריך?

כעת אני בודקת בביתי:

10 זוגות מכנסיים – האם זה מספיק ?

2 סטים של מצעים למיטה זוגית –האם זה מספיק ?

6 מגבות גוף – זה מספיק ?

מחבת אחד קטן ומחבת אחד גדול – זה מספיק ?

וכן הלאה.

אף פעם לא נהניתי לעשות קניות, ובשנים האחרונות אפילו פחות.  אני קונה רק מה שחסר לי, וכל הזמן בודקת אם יש בבית חפצים ללא שימוש, ואם כן – אני נפטרת מהם. עבורי זהו אושר גדול, להלך בביתי בבטחה כך ששום הר של חפצים לא קובר אותי.

ולסיום קטע מראיון מרתק של היוצר זוהר קניאל, שמספר על סרטו הדוקומנטרי "איפה הדברים שלי?". הסרט מציג את אמו של זוהר, שהיא אגרנית וקניינית כפייתית, וכיצד הוא ומשפחתו מתמודדים איתה. ממליצה גם לצפות בסרט המלא.

 

נועה מישוק

נועה מישוק - רוקדת את החיים במלואם. יוצרת באמנות,מצלמת, מתקשרת, עושה ניסויים עם חומרים ועם עצמי. ברקע כל הזמן מוזיקה מכל הסוגים. כל יום בבית זו יצירה חדשה.