הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

ריח זורק אותי מיידית למנהרת הזמן.

מדלג על כל הרציונליות, מפעיל מיד את הרגשות.

בחוץ, כשהשמש מחממת את הפרחים, עולה ריח האפונה הריחנית. הוא, בשבילי, ריחו של האביב בכלל, ולילות הסדר בפרט. (אלו מהשנים שהיינו שואלים את הקושיות, ולא המנקים והמכינים את הקניידעלך…)

אביב בפתח

כשהיינו ילדים, הגעת עונת המעבר היתה סימן להתחדשות.

לא רק הטבע מסביב שידר את זה, אלא גם הטקסים הקבועים והביקורים אצל אברהם הסנדלר ואסתר התופרת.

בילדותי הקיבוצניקית של שנות ה-80' המוקדמות, החגים – שם המתאר את ראש השנה ופסח, כל אחד עם שרשרת המועדים שנגררת אחריו – היו הפעמיים היחידות בשנה בהן קיבלנו בגדים חדשים, ולא כאלו שהורישו לנו מאחרים, במחסן הבגדים, על סמך מידתם בלבד ובלי שום קשר לטעמנו. הקשיחות של מועדים אלו היתה כל כך חזקה, ששנים אח"כ כשמישהו הופיע עם בגד חדש בזמנים אחרים, היה נשאל: "לכבוד מה?". (שהרי לא סתם ככה מתחדשים בבגד מחוץ לחגים – כנראה שמישהו ממש קרוב מתחתן, או שיש אירוע מוצדק אחר).

הטקס היה מתחיל כמה שבועות לפני החג. המטפלת היתה לוקחת אותנו לאברהם: חולצים את הנעליים, מניחים את הרגל על כף המדידה, מדוגדגים כשהוא סימן עם הגיר את קוי המתאר של כף הרגל. סביבנו רעש המלטשות וריח (שוב ריח!) העור. אני, שהייתי מפותחת מוטורית וידעתי לשרוך בגיל צעיר, קיבלתי נעלי בית כתומות עם שרוכים וקינאתי בכל אלו שזכו לנעלי "קיפי" חומות עם ריצ'רץ'. כן, כבר אז הייתי צריכה להבין שהקיבוץ לא מעודד סטיה מהתלם, בודאי לא קדימה…הכתום איכשהו נדבק אליי ובאביב הייתי מקבלת סנדלים בסטייל תנ"כי – בעור כתום! מאד נרתעתי ממנו אז, היום אני בטוחה שאם אמצא כאלו אאמצן בשמחה ובהערכה.

 

במקביל, הולכים לאסתר התופרת: מעלעלים בערימת חוברות ה"בורדה" עם ניחוח סטייל חוצלארצי. בוחרים בעינים נוצצות ולב מקוה את בגד החלומות – לבן מתנפנף, תחרה, אוברול…. אסתר מחייכת, מסמנת בפתק את העמוד, לוקחת את סרט המדידה לטקס האימים – היקף, גובה, אורך… מתפללים בלחש שהמספרים רק ירשמו ולא יאמרו בקול ויגיעו, חלילה, לאזני החברות.

התופרת

ובסוף, כמובן, מתברר שכל קשר בין הבחירה לבין התפירה מקרי בהחלט: אחראית מחסן הבגדים קנתה גליל בד אינסופי בהדפס לא מחמיא בעליל ובצבעים שלא מתאימים לכלום, ומהם יתפרו לכל אחת את אותו הבגד, רק במידה שונה. אותה האחדה מרתיעה אותי עד היום, גורמת לי להתרחק מרשתות, לברוח מחנות כשהמוכרת אומרת שהפריט הוא להיט שכוווווווווווווווווווווולן לוקחות.

בניגוד לפירוק לגורמים ולתמלול הזכרונות שנכתב כאן, הריח זורק רק לתחושות. כנראה, שלמרות הכל, לא היה כל כך רע, אם ריח האפונה הריחנית עושה לי נעים ומבטיח אור חדש ואופק בהיר. מרגישה בבית. מקוה ליצור לילדיי את אותה תחושה חיובית, אופטימית וליצוק להם זכרונות טובים אליהם יעופו בכל פעם שיריחו את הריח המקושר להם. משמרת את המסורת, מקפידה לקנות בראש השנה ובפסח לכל בני הבית לפחות פריט חדש, אם לא בגד, שיפתח את העונה בדיוק בערב החג. וגם לבית עצמו מנסה להוסיף פריט מרענן, עוד רובד שיצור את תפאורת הזכרונות האופטימלית לילדי.

 

 

גם בעסק, עם בוא החג (או שמא בזכות האביב?), אנשים מוכנים פתאום לפתוח את הראש לאפשרויות חדשות, להכניס צבעוניות קצת יותר נועזת הביתה.

אני עוזרת להם לדייק, מנסה להאריך השפעה לתהליכי ליווי ולא רק להציף במידה במפגש נקודתי. זאת על מנת שהתוצאה תבשיל, תושלם. מנפצת מיתוסים, חושפת לפריטים חדשים, שחיכו רק בשבילם ולבית שלהם. לפעמים משתפים פעולה, לפעמים חוששים ונעצרים באמצע הדרך. זה יופי, טבעי, ולכן גם יחזיק מעמד, יהיה נוח ומחבק. קצת כמו להכניס רק את הבוהן של אחת הרגליים למים הקרים, להשתעשע ברעיון לקפוץ פנימה – ולהישאר עדין עם הגוף מוגנים בתוך החלוק. הדיוק לא נשאר רק בתחומי הבתים, גולש לצילומי מוצר, סטיילינג של בתים וסט צילומים. כי לקלוט מה מתאים ולארגן את זה – אפשר ליישם בכל כך הרבה מקומות.

תעזו, תתחדשו, תצבעו, תתרעננו. אם לא יצא בול – תמיד אפשר לדייק אחר כך.

שולחת איחולי חג ריחני, שמח ומלא זכרונות טובים!

 

 

מיכל פלטין

חוגגת 40, אמא ל4 ילדים אנושיים ועסק - "מרגישים בבית".
בת וחברת קיבוץ משמרות.
מהנדסת בהשכלתי, מדייקת בתים בעיסוקי.