הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

מראש רוצה לסייג את הפוסט הזה, שנולד מתוך התבוננות משמעותית על דור החדש של ילדינו, והוא כואב בבטני. מניחה אותו פה עם התכוונות טהורה ועם תפילה שמשהו בתוכנו ישתנה, שנוכל לחזור לחוויות אמיתיות, לבנות מגדלים בחול ולאהוב באמת טבע ומרחבים.

שנים אחורה למדתי תקשורת, בין היתר למדתי את תיאוריית "האדם המיידי" של מרשל מקלוהן. מקלוהן הבחין בין האדם שגדל על בירכי הספרות מול האדם שנחשף כל העת למדיום הטלוויזיוני. "האדם המיידי" נתפס כאדם חדש, שמחפש סיפוקים מיידים, עצבני וחסר סובלנות, בתחילה בתחום המדיה ואט-אט בכל תחומי חייו. לדוגמא, אם עד כה היה צורך להמתין בסבלנות לדעת את סוף הסיפור (לקרא בצורה ליניארית את הספר, להעמיק, להיות אקטיבי) לפתע הכל הפך נגיש ולעוס והגיע עד אליו בקפסולה של פרסומת בת דקה, ללא צורך אפילו בחשיבה. חשבו בשבילו, הגיעו למסקנות והאדם החדש רק חשוף למסרים מיידים, ואט אט הופך יצור רופס ופאסיבי כמעט בכל  תחום בחייו.

מתוך נקודה זו מתבוננת על הדור שלנו. אנחנו "האדם המיידי" – שמחפש הכל קל ונגיש וצריכים להיות מסופקים באופן מיידי והדור של ילדינו הוא הקצנה של זה. הדור הנוכחי הוא דור של שפע אינסופי כמעט בכל תחום – הכל נגיש לו, בגדים, חפצים, פרסומות, מכשירים אלקטרונייים. מה שאנחנו היינו צריכים לבקש ולפעמים אפילו מספר פעמים על פני מספר חודשים – הוא מקבל ברגע ש "בא לו". ילד בכל גיל אומר בא לי שוקולד או בא לי אייפון – זה נשמע באוזני הוריו כמעט אותו דבר וממומש לאלתר. אנו יוצרים מפלצות שפע אינסופי, שהכל "בא להם" ו"מייד", אבל, וזה אבל משמעותי מאוד – לשום דבר אין משמעות בדקה הבאה.

הסיפוק לא קיים

להערכתי, זו הנקודה המהותית ביותר. הסיפוק הוא אפילו לא מיידי. הוא פשוט לא קיים. אין סיפוק. דור שגדל לתוך תרבות שהכל "בא לו" והכל מוגש עד אליו מיד, (ובואו תעמתו את ההורים עם סירוב) – והתוצאה היא רק בקשה נוספת, מהירה יותר, גדולה יותר, שתעמיק עוד יותר את בור "השום דבר אינו מספק אותי."

אני מתבוננת. אני בעמדת ניתוח של העניין ומשתדלת לנקות כל שיפוט. זה הדור החדש. הם קיבלו אתמול (או לפני דקה תמימה) משהו שהם כבר לא זוכרים, הם מלאים מסרים סותרים מהמדיה (פרסומות אינסוף, מבצעים, מוצרים חדשים ומותגים, מובילי תרבות מוזרים ופלקטיים שאף הם תוצר של המדיה) – ומנסים בתוך ים הבלבול הזה לאחוז במשהו שיהיה משאת נפשם לרבע דקה הקרובה. וכשזה מסופק, עושים וי, וממשיכים לבקשה הבאה.

ומה נוצר? מהי ההשפעה הכוללת? אני רואה שני אספקטים עיקריים – הראשון הוא חוסר ערך, והאספקט השני והמהותי הוא חוסר אושר. אנחנו מגדלים דור שלא מעריך. יש לו הכל ובשפע, אבל לדבר אין ערך משמעותי. תבדקו אותי, תבדקו את עצמכם – תשאלו את הילדים שלכם היכן השעון האחרון שקניתם להם, היכן המטען, היכן החולצה שקנינו בראש השנה. דבר מכל אילו אינו מעניינם כי הם כבר בדבר הבא שצריך לקנות והוא הגירוי היחיד שנמצא בתוכם ומנהל אותם.

ויש לזה עוד השלכות רחבות ומהותיות – הם לא מעריכים דעות של אחרים (כי הם ראו בפרסומות ויודעים הכל, ואותה נערה  חשופה מכרה להם בשיר ש"הכל בסדר ורק צריך שיהיה לך סלולרי חדש", וזה המסר החשוב ביותר שהם הולכים איתו באותו יום), הם לא מעריכים עבודה – כי אנו עובדים ומזלזלים במשכורת שלנו בכך שמשקיעים אותה בדברים שאינם חשובים (כי הם ביקשו, והם מפלצות התהילה החדשות), הם לא מעריכים את עצמם – וזו נקודת המפתח, כי הם חלק שלם מתרבות שעושה כמו כולם, כי ככה צריך ומתעלמים מהאני השקט והחושב והמרגיש הפנימי שבתוכם, שאט אט מצטמצם והולך עד שהם שכחו בכלל שהוא קיים.

הם אכלו הכל ושתו הכל וראו הכל.

ובהוויה הזו של חוסר ערכים גדלה לה במהירות הבזק תרבות שמקדשת את החיצוני, מתעלמת מהפנימי, מאדירה את החפצים ומשקרת לעצמה בתחפושות שונות. והסיפוק? הוא מחייב הקצנה של הגבולות. הם היו כבר כמעט בכל מקום בחו"ל, הם כבר איבדו עניין, הם אכלו הכל ושתו הכל וראו הכל.

וכאן הקשר אל האושר – הם הכל חוץ מכאן ועכשיו. הם נוסעים לחו"ל, כשהשאלה המהותית ביותר עבורם אם יש wifi בחדר, ואיזה סוג של חבילה עשינו (לסלולרי כמובן). וכששוכחים את המטען מתעוררת סוג של מיני טרגדיה כי אין להם חיים. הם מסתובבים בחו"ל בטבע ומחוברים לנייד או לאייפד,  כך שאינם חווים דבר מלבד מסכים ואינפורמציה מעובדת עבורם.

ואושר ? הם לא כאן ולא עכשיו, הם שם ואחר כך, אחר כך הם יאכלו, אחר כך הם יסדרו, אחר כך הם ירגישו. הכל יקרה אחר כך (אני מכנה זאת מחר-כך, כי זה למעשה אף פעם לא יקרה). ואם האושר במהותו הוא נוכחות "כאן ועכשיו" – שוו בדימיונכם אם הם בכלל יכולים להיות מאושרים.

והכל הכל יציר כפינו.

מניחה עבור כולנו את התפילה והאמונה שקיימת דרך לחיבור פנימי מהותי, שישיב לנו את השקט בתוכנו, את האפשרות להתבונן פנימה ולבחור לפני קולה החרישי של נשמתנו, את היכולת להיות רגע ללא טכנולוגיה וללא גירויים חיצוניים ובאמת באמת להבין נוכחות מלאה מהי. כי אושר, אושר אמיתי הוא בעיניי היכולת להיות עם עצמי, להבין את היעוד הפנימי שלי, לדייק אותו ולהטיב את מטרותיי ולהתפתח באופן מתמיד לעבר הגשמה עצמית.

מניחה כאן ועכשיו באור, באהבה גדולה ובעיקר עם המון אמונה.

אמן. סלה.

גלית יהב

מכינה ומתכוננת, מתכוונת ונכונה לצאת למסע אישי, פנימי וחיצוני, עם מיטב כליי, כפי שנרכשו במהלך השנים ועם נפשי ונשמתי ועם הדרכה אינסופית בכל מקום שאני נמצאת בו.
מאמנת אישית ובעלת חנות מתנות בנס ציונה בשם "נגיעות".