בקיצור ביום אחד פשוט נשבר לי.

החלטתי שהחיים קצרים מדי מכדי לעבוד בעבודה שאני לא אוהבת, הרגשתי שאם עוד פעם אחת אני שומעת את הג’ינגל של חברת הביטוח שאני עובדת מולה אני פשוט יורה לעצמי בראש עם אקדח סיכות. ככה הרגשתי.

יצאתי חמוצה בבוקר מהבית, חזרתי חמוצה אחר הצהרים.

ניסיתי כל הזמן להסביר ליעל מה עשיתי כל היום מה עבר עלי, מה הבוס שלי אמר לי, ואני מדברת ומרימה את הקול ומדברת עם הידיים אולי ככה אצליח להמחיש לה איזה יום עבר עלי.

ברקע הבת שלנו מנסה למשוך תשומת לב: אמא הנה מיזרקה, אמא למה את צועקת? אמא בא לי ארטיק. וכל מה שבא לי זה ששתיהן תעלמנה ואני אחשוב עם עצמי מה אני מתכוונת לעשות עם החיים שלי.

פחד מהמשכנתא ומלמות עצובה

פתאום הבנתי שבחיים שלי לא הייתי בחופש. גם כשילדתי חזרתי לעבודה אחרי 3 וחצי חודשים בדיוק. אפילו את ההארכה שקבעו בחוק לא מימשתי לזכותי. פחדתי מהמשכנתא, פחדתי שלא נוכל לטוס ולצאת לחופש כל חצי שנה, פחדתי שאצטרך לחשוב פעמיים לפני כל שקל שאני מוציאה מהכיס. אבל הבנתי שאני פוחדת יותר למות עצובה.

חשבתי לעצמי, אם נגיד אני מתה מחר, איזה שעמום יהיה בלוויה שלי.
מי יבוא? יבואו סוכני ביטוח, יגיע הבוס שלי, עם החולצה המכופתרת שיש לו בארבעים צבעים שונים, תבוא מנהלת משאבי אנוש ותגיד להורים שלי שהייתי בחורה יוצאת דופן במשרד, ממש לא כמו כל הבנות כאן. יבואו כל הבנות שיצאתי איתן לפני מאה שנה (וזה עוד יהיה החלק המעניין) ויהיו יותר בהלם מזה שעבדתי בסוכנות ביטוח מאשר מזה שמתתי. "פלא שהיא מתה?" הם יגידו. "בטח מתה משעמום."

התפטרתי. אולי עשיתי טעות?

בקיצור, כמו בכל דבר הייתי צריכה את האישור של יעל, בכל מה שקשור לכסף אני נותנת לה לומר את המילה האחרונה. צריך להודות בדברים-היא הרבה יותר אחראית ממני. יעל נתנה את ברכתה, למעשה היא הכריחה אותי לכתוב מכתב התפטרות ולהניח אותו כבר למחרת. וכך עשיתי. הכנתי מכתב בבית, איזה נוסח שמצאתי באינטרנט, הוספתי כמה מילים אישיות הדפסתי בשלושה עותקים ויצאתי לדרך.

הגעתי למשרד מוקדם בבוקר, לא הייתי שמחה כל כך מאז המצאת הפוטייטוס במקדונלדס. הגשתי לבוס שלי את המכתב, מחייכת ממבוכה מעורבת באושר כי ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. הוא הגיב יפה, נראה לי שהוא ראה את זה בא, הוא לא נלחם עלי וזה לא עצבן אותי או העליב אותי, אני חושבת שהוא הרגיש שגם אני לא מתאימה למקום הזה. לא שלא הייתי טובה בעבודה שלי, אבל יש אנשים שצריכים קצת יותר מהריבוע הזה שהקצו להם במשאבי אנוש כדי לחיות והוא הכיר אותי טוב וידע שאני אחת מאותם אנשים. הרגשתי שמשקולת של מאה קילו ירדה לי כרגע ממעל הראש.

שלושים הימים שהייתי צריכה להעביר עברו כל כך מהר, ופתאום העבודה הרגישה לי כל כך קלה ואפילו כיפית. אני מודה שהיו רגעים שחשבתי לעצמי שאולי עשיתי טעות? אולי הרמתי ידיים מהר מדי? אולי החלטתי החלטה פזיזה יום לפני מחזור שהרי ידוע שזה יום שאסור להחליט בו החלטות הרות גורל.

זה הרגיש לי כמו כשאת לא מסתפרת מלא מלא זמן ואת מרגישה מוזנחת, והשיער משעמם ועייף ואז כשאת נכנסת למספרה ובשנייה אחת בהשתקפות של עצמך מהראי השיער שלך נראה כמו פרסומת לפנטן אבל כבר מאוחר מדי, התיישבת, הנחת הראש בכיור איפה שיש את השקע הזה שמה שלא תעשי-יכאיב לך בצוואר, וזהו. נגמר הסיפור. חותכים הכל עכשיו.

כדי שחס וחלילה לא יהיה משעמם.

נעמי קרן

נעמי קרן, 36 (בבגדים 44)
נשואה ליעל
אמא לגילי
כותבת ועורכת תכנים לאתרי אינטרנט, ניהול תוכן לעמודי פייסבוק לעסקים.