כן, אני אדם מבוגר. אני מודע, אני אחראי ואני בשליטה, אבל מסתבר שאני לא לבד. לאחרונה גיליתי שבתוכי חי לו ילד.

הילד נזקק

והילד הזה מפחד. הוא חסר בטחון, הוא מתבייש, אשם, מאוכזב, והוא פגוע, אבוד, וחסר אונים, אבל יותר מכל הילד נזקק. נזקק שיבינו אותו, שיקבלו אותו כמו שהוא, שיאהבו אותו, שיאשרו אותו, שיגידו לו שהוא טוב.
ולילד לא איכפת שאי אפשר, ושאין זמן, ושאמא לא יכולה, ושלאבא יש את הבעיות שלו.
'שיתגברו על הבעיות שלהם ויראו עכשיו אותי!' הוא רוצה, 'שיתאמצו בשבילי', הוא מבקש, 'שישתנו בשבילי' הוא כמה.
כל הקיום שלו תלוי בהכלה שלהם, בהבנה ובאישור שלהם.
מה הוא יכול לעשות? הוא לגמרי תלוי בהם.

רוצה שיראו אותו

ולפעמים בחיי המבוגרים אני פוגש בסיטואציה שגורמת לי להרגיש לא מובן, חסר בטחון, מאויים, מפוחד, מאוכזב…
ואז המבוגר שבי עושה את הדבר היחיד שהוא מכיר מאז שהוא ילד – הוא מתגונן. לעיתים נלחם, לעיתים משתתק, ונסגר.
הוא מאשים את האדם האחר – את בת הזוג, הבוס, החבר – כועס עליו, מצפה ממנו שיבין, מצפה שיקח אחריות.
ולא אכפת לו שיש שם אדם בצד השני. ולא אכפת לו מהסיפור שלו והבעיות שלו. 'הבעיות שלי יותר חשובות' הוא אומר לעצמו.
אבל איכשהו בכל השנים שעברו, המבוגר לא שם לב, שתגובותיו הן אותן התגובות של הילד שהוא היה.
והוא לא שם לב שגם הוא, כמו הילד, מחפש ללא הרף את האישור מבחוץ. ורוצה שיראו אותו. ושיקבלו אותו כמו שהוא.

יום אחד המבוגר שאני התעורר. הוא הבין שנמאס לו מהתגובות האוטומטיות והלא רציונליות של עצמו. נמאס לו להגיב באותו האופן כמו היה עדיין ילד.
אז הוא החליט להזמין את אותו הילד שחי לו בפנים, שחיכה הרבה זמן שמישהו יפנה אליו, כי הרי כל הזמן הזה הוא מחכה בהשתוקקות שמישהו כבר יראה אותו, לשיחה.
המבוגר ראה לראשונה שהילד הקטן והפגיע שבתוכו מאוד בודד.
אז הוא ישב מול הילד ואמר 'אני מקשיב, אני רוצה להכיר אותך, מי אתה? מה אתה מרגיש? מה אתה צריך? מה אתה רוצה?'
אבל הילד פחד, כמו כל הילדים, שאם מישהו יראה כמה הוא כועס, אשם, ואבוד, אז לא יאהבו אותו ולא יקבלו אותו.
אבל כשהוא ראה שהמבוגר באמת מתעניין בו, ובאמת רוצה להקשיב לו, הוא לאט לאט אזר אומץ ונפתח.
וכשהוא נפתח- הוא צעק, וכעס, וצרח, ובכה, ונבהל, וכאב. זה היה לו קשה. כל כך הרבה זמן הוא שמר בבטן.

מפסיק לחפש אישורים

ואז הילד התחיל לבכות, והמבוגר חיבק אותו. 'אני רוצה שיראו אותי' הוא בכה, 'אני רוצה להרגיש אהוב ומקובל' הוא התייפח.
המבוגר הצטער שכל השנים האלו הוא התעלם מהילד. שהוא לא התעניין בו. והוא בכה יחד איתו.
אז המבוגר הבין שאין אף אחד בחוץ שיכול לתת לילד את היחס שהילד צריך. הוא הבין ששניהם חיפשו יחד לשווא כל השנים האלו,
את האישור שם בחוץ, מאמא, מאבא, מבנות הזוג, מהחברים.
היאוש כמובן גם כן טרח כמנהגו להופיע באותו הרגע, ואמר 'זה אבוד! זה מאוחר מידי! 'לעולם לא תקבל את מבוקשך!'

אבל אז, בהבזק של אור, המבוגר הבין, שהוא בעצמו יכול לתת לילד את מה שהוא מבקש. בעצם שהוא ורק הוא יכול.
אז הוא פנה לילד ואמר לו 'אני אוהב אותך. אני רואה אותך. אני מקבל אותך כמו שאתה. אני מבין אותך. אני סולח לך'.
הוא חיבק אותו ואמר 'לעולם לא אשאיר אותך שוב לבד', 'אני פה בשבילך'.
והילד שבכה והתייפח, וכאב ופחד, לאט לאט חזר לנשום.
והמבוגר חזר לנשום.

ניר עופר עזריאל

שמי ניר. אני נשוי באושר ליעל, יש לנו שני ילדים, ואנו חיים בנס ציונה. בעברי הלא רחוק עבדתי כמחנך עם הגיל הרך, ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכותרפיה של גוף, נפש ורוח, ובעבודה עם הביוגרפיה של האדם.עדיין שומר על קשר עם החינוך ועובד עם צוותים של גני ילדים, ועם הורים.אוהב לחקור וללמוד בעיקר את נפש האדם, ואוהב לחלוק עם אנשים את המחשבות, הרגשות והתובנות שלי.