08:00 בבוקר. עוד חצי שעה מתחילה הפגישה הראשונה שלי, וכל יושבי הבית מתמהמהים.

זה לא שלא הערתי אותם בזמן, האכלתי, דאגתי לבגדים נקיים והכנתי איתם את התיקים. ובכל זאת, שום דבר לא קורה לפי התכנון.

אני כועסת. מרוכזת בעצמי בלבד, לא רואה ולא מקשיבה למה שקורה מסביבי ולמה זקוק מי שנמצא שם, ורק מחכה שכולם כבר ייצאו מהבית.

שייצאו כבר מהבית!!!

לא רגע מואר במיוחד. לא רגע של גאווה ביכולת שלי להיות בהקשבה חיובית ובוודאי לא להכיל, לתת, להחזיק ולהעצים.

קו אקטיבית? לא תמיד

חברה שלומדת אימון כתבה לי לא מזמן שהיא מלאת התפעלות מהאופן שבו אני חיה את השפה האימונית ואת הרוח שלה, שנים אחרי שסיימתי ללמוד.

וזה נכון, אבל חשוב לי להגיד על זה כמה דברים:

קודם כל, השפה הקו אקטיבית, זו שצמחה מן המודל הקואקטיבי שאותו למדתי והוא המסגרת שעל פיה אני מאמנת היא שפה שדיברתי שנים לפני שהפכתי למאמנת. אני פשוט לא ידעתי לתת לה שם. והתנועה הזאת של החיים שלי לכיוון לימודי האימון, שהפגישה אותי לבסוף עם קהילה שלמה של אנשים שדוברים את אותה השפה היא לא פחות ממעשה קוסמות למתקדמים עבורי. אז וגם היום. באמת ובתמים, כשהגעתי ללמוד אימון ב- CTI, הרגשתי שהגעתי הביתה.

שנית, לא מעט מן הזמן אני סנדלרית שמתהלכת יחפה. וכך רוב המאמנים שאני מכירה. אנחנו אנשים, אנחנו אנושיים, ואנחנו מתמודדים עם רוב הדברים שהמתאמנים שלנו מתמודדים איתם בזמן זה או אחר, ולפעמים במקביל. לא תמיד אנחנו מצליחים להיות "מאמנים" בחיים הפרטיים שלנו, מול האנשים שהכי קרובים לנו, שם הכי קשה לנו להיות קו-אקטיביים.

קו-אקטיבי

אז לטובת מי שלא מכיר, כמה מילים על ההוויה הקו-אקטיבית:

ה-קו בקו-אקטיבי מייצג מערכות יחסים, חיבור, אינטימיות ושיתוף פעולה. הקו שבתוכנו הוא סקרן, מקשיב לעומק, שומע ניואנסים ומשאיר מקום לאחר. האקטיבי בקו-אקטיבי מייצג כח, כיוון, פעולה והשגת מטרות. האקטיבי שבתוכנו הוא אמיץ, יש בו בהירות ונחישות והוא לוקח שליטה. הקסם קורה כששתי האנרגיות הללו מתערבבות. כשפעולה נולדת מתוך נוכחות, מודעות וחיבור. המיזוג של שתיהן מאפשר מעבר מחשיבה של "זה או זה" לחשיבה של "גם זה וגם זה" ומרחיב בכך את חיינו כפי שאנחנו חווים אותם ופועלים בהם.

נשמע טוב, לא?

ומה קורה ברגעים הללו בהם האנשים הכי קרובים לנו לוחצים לנו על כל הכפתורים הלא נכונים? קורה בדיוק ההפך. חיבור ותזוזה קדימה מתחלפים בניתוק וקיפאון. ריכוז מוחלט בחוויה שלי, ברצונות שלי, בדרך שלי, אבל גם חוסר יכולת לגרום למה שאני רוצה לקרות ולכן תקיעות והעצמה של כל הרגשות השליליים, ובראשם כעס ואשמה. כאמור, לא רגעים של הארה.

אז מה עושים? עצות לבקרים מנותקים

לעצור. להאט. את התנועה, את הדיבור, את זרם הנשימה ואת מהירות זרימת הדם. נסו להגיע אל הרגע הזה מן המקום המנותק והקפוא שאתם נמצאים בו. לאט, בלי לנסות לעשות שום דבר מלבד להבחין במה קורה עכשיו, ולנסות להבדיל את מה שקורה במציאות למה שקורה במחשבות שלי.

להתחבר מחדש. לזוג עיניים, לחיבוק אוהב, ליד מושטת. מהנסיון שלי, כשאני במצב קפוא ומנותק, זה כל מה שהאנשים שאוהבים אותי צריכים ממני. הוכחה שמתחת לייצור הכועס והרוטן הזה, אני והאהבה שלי עדיין כאן. כשהם פוגשים אותי כך, שיתוף הפעולה שלהם עם מה שאני צריכה מהם הוא כמעט מיידי.

זאת ועוד – תאהבו את עצמכם קצת. ותסלחו לעצמכם קצת. יש גם בקרים כאלו, לא תמיד כך.

אילת סיון

מאמנת אישית מוסמכת, מלווה מוסמכת בהתמקדות, יועצת אסטרטגית בדימוס והיד עוד נטוייה