הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

סיפורו של מיכאל הרשקוביץ

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

את הלילה שלפני העברנו ב"גיבוש חברתי", תקף אותנו צורך עז לסקור את תכניותינו לעתיד. אלי סיפר שבכוונתו להמשיך את לימודיו בישיבה בניו יורק להפוך ליועץ פסיכולוגי לילדים ולמשפחה. נסים ציין שהוא יעזור בעסק המשפחתי. כשהגיע תור חיים ותורי הבטנו זה בזה וכל אחד ציפה שחברו יתחיל ראשון.

ינקתי מהסיגריה הנצחית שלי וכשהבנתי כי מחכים למוצא פי, אמרתי, "אני מייחל לתחילת לימודי בבר אילן. לא על מנת ללמוד, כי אם כדי להעביר את הזמן. אני מתכוון לעסוק באיזשהו עיסוק עצמאי מעניין ולהיות אדון לעצמי. אבל יותר מכל, אני מייחל לסיום המלחמה המשונה הזאת אשר אנו מתנהלים לצדה ולא ממש מעורבים בה." חיים הסתכל עלי בחיוך ואמר. "אתה יודע מה? כל מה שאמרת מתאים לי בדיוק." הבטנו זה בזה. כמעט עשרה ימים היינו יחד והרגשת הקרבה היתה חזקה מאוד אף שהיינו שונים מאוד במהותנו.

הימים שעברנו בלי מקלחת ותגלחת אף גרמו לדמיון משונה בינינו: מזוקנים, מאובקים, שזופים מאוד ורציניים עד כאב, למרות גילנו הצעיר שנע סביב העשרים.

פקודה מטורפת בקשר

כשהפציעו קרני השמש הראשונות וסומק הזריחה התפשט במישור שלפנינו, קיבלנו את הפקודה שייחלנו לה מאז הגיענו לסיני. הפלוגה הסתערה קדימה כעזרה לצנחנים שבחווה, וחילוץ הכוחות הלוחמים. "רבותי," פניתי לעמיתי בקשר הפנים, "סוף סוף אנו הולכים לעשות את מה שייחלנו לו, אז שיהיה לנו בהצלחה. ומי שרוצה סיגריה," הוספתי, "מוזמן לקחת עכשיו."

להפתעתי, או שלא, נענו כולם להצעתי.

לא חלף זמן רב בטרם נשמעה בקשר פקודת הקרב המטורפת ביותר שקיבלתי במהלך שירותי קצר השנים בצבא, הורו לנו לרדת מהגבעות ולהסתער במישור החשוף של החווה הסינית. כבר בדקות הראשונות, תוך דהירה במישור העצום של החווה, חיסלנו טנקים שירו לעברנו. אך לפני שהיתה לנו שהות לשמוח, הבחנו בטילים שנעו לעברנו באטיות, ויכולנו לראות היטב את הכבלים שהיו מחוברים אליהם. דקות אחרי הסתערו על הטנק הבודד שלנו עשרות חיילים מצרים בעודם יורים בקלצ'ניקובים שבידיהם. צעקתי בקשר לחיים ולנסים שיזרקו עליהם רימונים בזמן שאסתער עליהם ואדרוס אותם תחת שרשראות הטנק. וכך אכן עשינו. בתוך דקות ספורות נגמר הבלגן, המצרים נסוגו לכיוון התעלות שהתחפרו בהן ואילו אנו התפנינו למשימתנו המקורית, חילוץ הצנחנים  מהשטח.

הטנק תקוע

עד מהרה הבחנו בשתי קבוצות צנחנים שהתחפרו עשרות מטרים זאת מזו מאחורי תלוליות עפר עלובות. הפניתי את הטנק לעבר קבוצת הצנחנים הראשונה שהבחנתי בה מימיני.

חיים צעק להם שיתמקמו לצד הטנק וינועו בחסות המגן שהוא מספק להם, לכיוון תעלה שהיתה כמה עשרות מטרים מאיתנו. בעת שארבעת החיילים הבריאים בחבורה נשאו על כתפיהם את חבריהם הפצועים עוררה פעולת החילוץ את המצרים והביאה להסתערות מחודשת על הטנק. רק ירי פגזים לכיוונם ולכיוון התעלה שהתחפרו בה, ציננה את התלהבותם ושלחה אותם בחזרה למחפורותיהם, לא לפני שהשאירו נפגעים רבים בשטח. לאחר זמן שנמשך כנצח הצלחנו להעביר את הצנחנים לתעלת ההשקיה מאחורינו , שהסתבר ששהו בה צנחנים נוספים והתפנינו לחלץ את קבוצת הצנחנים השנייה.

כל אותה עת המשיכו המצרים לירות עלינו בחמת זעם ואף פגזי מרגמה נוספו לשמלים. בינתיים הבחנו במרחק כמאתיים-שלוש מאות מטרים מאיתנו, בשני טנקים נוספים שלנו שנפגעו, אם כי הפעם הצליחו אנשי הצוות להיחלץ באמצעות טנק שנלחם בסמוך אליהם. תוך כדי ניסיון מתמיד להתחמק מהשמלים שנורו לכיוונינו בכמויות היסטריות וירי על המצרים המחופרים למניעת הסתערויות רגליות נוספות, הפניתי את הטנק לעבר קבוצת הצנחנים השנייה שהתחפרה כמאתיים מטר מאיתנו. לפתע הזדעזע הטנק ונעצר. לא הבנו מה קרה וחיים ביקש שאעביר להילוך אחורי ואסע רברס. בעודי מעביר הילוך ספג הטנק חבטה עזה נוספת והזדעזע בשנית. שילבתי את ההילוך האחורי ולחצתי בעוצמה על דוושת הגז. קול חריקה איום מלווה בשפשוף עז נשמע היטב בחלל הסגור. מבעד לפריסקופים של תא הנהג יכולתי להבחין בשני הזחלים שנפרסו לפני הטנק. אולם מה שהטריד אותי יותר מכל היתה העובדה שזיהיתי תנועה חשודה עשרות מטרים מאיתנו, במחפורת המצרית. החיילים שם הרימו את ראשם ובחנו את הטנק. מיד הבנתי שנפגענו וביקשתי מחיים שיצודד את הקנה כדי שאוכל להימלט עמם מהצריח. אולם פעולת הצידוד כשלה, הצריח נתקע. ניסיתי לשחרר את מדף החילוץ אולם גם הוא היה תקוע. תחבתי בסרבלי כמה חפיסות סיגריה וכעשרה רימוני יד שהוצאתי מתוך ארגז הרימונים. וכך, חמוש ברימונים נוספים על אלה ששכנו כבר בבטחה במעמקי כיסי הסרבל, תת מקלע עוזי וסיגריות כמובן, השתחלתי בפתח הצר שבין תא הנהג לצריח ומשם הצטרפתי לחברי שחיכו לי מחוץ לטנק.

למה הצנחנים יחפים?

לא התקשינו לראות שעברה על הצנחנים טראומה לא קלה במהלך השעות האחרונות. הם סיפרו שעל פי פקודת המבצע היו אמורים לטהר את אזור החווה הסינית מחוליות קומנדו. אולם תוך כדי היתקלות נוכחו לדעת כי מדובר בהרבה יותר מחוליות קומנדו וכי למעשה נתקלו במתחם מצרי משוריין ומצויד היטב, שעשה בהם שמות. הדבר היחיד שעניין את החיילים היה, האם נשארו גופות בשטח והאם כל הפצועים חולצו משם.

שני דברים הדהימו אותי במפגש עם הצנחנים. ראשית, אחוות הלוחמים שהתגלתה הן בדאגתם לחבריהם והן ביחסם אלינו, המושיעים כפי שקראו לנו, אף שלא נראה שסייענו להם. שנית, נדהמתי לגלות שהם היו יחפים. תמונת המצרים שנסו יחפים במלחמת ששת הימים עלתה בבהירות לנגד עיני והתקשיתי לעכל אז את הסיבות שהביאו גם את הצנחנים לסגת יחפים משדה הקרב. שהינו עם הצנחנים בתעלה, ארבעה טנקיסטים שנחלצו זה עתה בעור שיניהם ממפלצת קרב שהפכה כמעט למלכודת אש.

טנקיסטים שקוד הלחימה שלהם שונה בתכלית השינוי מקודי הלחימה של החי"רניקים בכלל, והצנחנים בפרט. אבל למרות השוני המהותי בינינו, נוצרה אחווה משונה שוודאי לא היתה מושגת בימים כתיקונם. בעוד שלושת חברי חברו לכלל הצנחנים, חברתי לחובש היחידתי ועזרתי לטפל בפצועים. אודה ואתוודה, זאת היתה הפעם הראשונה, וכנראה גם האחרונה, שהתנדבתי לטפל בפצועים (אני אולי "גיבור" גדול, אבל דם הוא מהמראות הפחות מלבבים בעיני).

חילוץ

למחרת בצהריים החל החילוץ שארך שעות. רק בערב הגענו אל השקט כשחברנו לגדוד. התברר לנו כי נפגעו כמה טנקים שהשתתפו עמנו בניסיון החילוץ מהחווה הסינית, וכי יש הרוגים ופצועים. זה אולי ציני לומר זאת, אולם העובדה שלא הכרנו למעשה אף אחד מהטנקיסטים שנפגעו, הותירה אותנו די שווי נפש לנוכח הידיעה. היחיד שהכרנו, וגם זאת לא אישית, היה המ"פ סוקניק שנפצע בלחימת הבוקר. אך ההשלכות היו שחיים ונסים קיבלו פקודה לעלות על אחד הטנקים ולהחליף אנשי צוות שנפגעו בו. מאז לא ראיתי אותם יותר.

 

 

גם אני הייתי שם
התחברו אלינו

גם אני הייתי שם

פרויקט "אני הייתי שם" נולד לקראת יום הזיכרון 2017.
פרויקט זיכרון המתמקד בסיפורים ובחוויות האישיות של אלה שהיו שם (במלחמה) וחזרו משם בחיים.
הפרויקט הוא שיתוף פעולה של פרובינציה עם :
"פרויקט רסיסים" ו"רצים עם רמי"
גם אני הייתי שם
התחברו אלינו