לכולנו יש את סיפור חיינו, את הביוגרפיה הייחודית שלנו, אם כי לרוב אנו פשוט חיים את חיינו ומתקדמים הלאה, ולא עוצרים להתבונן על סיפורנו.

הביוגרפיה שלי היא אני

סיפור חיינו יכול ללמד אותנו כל כך הרבה על עצמנו, מכיוון שאין שום חלק מסיפורנו שאינו קשור אלינו ואינו חלק מאיתנו, כך שהביוגרפיה שלנו היא למעשה השתקפות וביטוי של עצמנו. הביוגרפיה שלי היא אני.
ההתבוננות וההקשבה לסיפור חיי מאפשרת לי לבוא במגע עם עצמיותי במובונה הרחב והעמוק ביותר.
היא מאפשרת לי להכיר את החוזקות שלי, ההתמודדויות שלי, את ההקשרים הרחבים של חיי בין העבר ההוה והעתיד, וכל פן נוסף של עצמיותי.
ההתבוננות בביוגרפיה שלי מאפשרת לי גם לבוא במגע ולהכיר את הגורל שלי ואת ישותי הרוחית, וזאת הנקודה שאני רוצה להרחיב עליה כאן.

לביוגרפיה שלנו יש שני מימדים עיקריים – המימד הפנימי והמימד החיצוני.

המימד הפנימי

הוא המימד של חוויתנו האישית, והוא המימד שדרכו אנו לרוב חווים את עצמנו וחיינו.
כשאנו רוצים להכיר או להעמיק את הכרותנו עם מימד זה, אנו נשאל שאלות כמו:
כיצד אני מרגיש ביחס לחיי? כיצד אני חווה את ההורות שלי? את חיי הנישואין? את חיי המקצועיים וכדומה?
מה הייתה החוויה שלי מול אמא ואבא שלי בילדות וכיצד חוויה זו מלווה את חיי?
כיצד הרגשתי בבית שבו גדלתי? מה חוויתי בביה"ס היסודי, בתיכון, בצבא, עם בת זוגתי הראשונה, בלימודים, בטיול וכן הלאה?

בהתבוננות זו אנו מחפשים את החוויה הנפשית של עצמנו בעבר ובהווה, ואת הקשר בינהם, ודרך זה אנו באים במגע עם אותו החלק של עצמיותנו הקשור בחוויתנו הנפשית – הרגשות שלי, המחשבות שלי, השאיפות שלי, הכאב והצער שלי, ההנאות שלי, התבניות הנפשיות שלי, החיבור שלי או חוסר החיבור שלי לדברים, וכן הלאה.

במימד זה של הביוגרפיה אנו מתמקדים בפן של העצמיות שלנו המתבטא באיך שאני מרגיש ואיך שאני מבין את הסיטואציות והחוויות השונות של חיי.
עבור רובנו המימד הפנימי הוא היחיד שחשוב להבנת עצמנו, דרכו אנו חווים את עצמנו, דרכו אנו רגילים לחשוב את עצמנו, ודרכו אנחנו רגילים לדבר על עצמנו.
אנו מזהים את עצמנו עם המימד הפנימי מכיוון שאנו חווים את עצמיותנו דרך יחסנו הפנימי למה שמגיע אלינו מהעולם,
ומכיוון שהיחס הפנימי שלנו לעולם הוא הוא מה שמייחד ומבדיל אותנו משאר האנשים.

אבל האם המימד הפנימי מספר את כל הסיפור שלי?

המימד הנוסף בביוגרפיה של האדם, זהו המימד של החיים החיצוניים, כלומר של מה שקרה וקורה לאדם, של מה שבא אליו כביכול מבחוץ – המשפחה שלו, מצבו הכלכלי, בתי הספר בהם למד, העבודה שלו, האנשים שהוא פגש, בנות הזוג שלו, וכל האירועים השונים והייחודיים שקרו לאדם לאורך הביוגרפיה שלו.

כשאנו מתבוננים במימד זה השאלות שאנו שואלים היא לא לאן האדם רצה ללכת, או מה הוא רצה לעשות, אלא לאן הוא בסופו של דבר הלך, ומה בסופו של דבר הוא עשה, כלומר אנו מתבוננים בעובדות חייו של האדם.
אנו נשאל שאלות כמו: איפה גדלת? מי היו הוריך? מי היו חבריך? איפה שרתת בצבא? מה עשית אחרי השחרור? מתי ומי הייתה האהבה הראשונה?
מה למדת? איפה אתה עובד ובמה? איפה אתה גר? וכדומה
כשאנו מתבוננים כך לאחור על עובדות חיינו, אז מתגלה בפנינו הגורל שלנו.

מכל הנשים שיכולתי להכיר התחתנתי עם אשתי

הגורל מתגלה בעובדה שמכל הנשים שהכרתי ויכולתי להכיר התחתנתי עם אשתי, ובעובדה שמכל המקומות שיכולתי ורציתי לגור בהם אני חי בנס ציונה, ובעובדה שמכל החלומות, השאיפות, והרצונות, בסופו של דבר למדתי תכנות ואני עובד בסטראט אפ, ובעובדה שמכל האנשים שפגשתי בחיי בחרתי בחברים המסויימים שלי, ובעובדה שנולדתי להורים המסויימים שלי, בישוב המסויים שבו גדלתי וכן הלאה.

בסדר, אתם אומרים לעצמכם, אז מה אם לביוגרפיה יש גם מימד חיצוני? אתה קורא לו גורל, יש אנשים שקוראים לו מקריות, אבל מה הקשר אלי, לעצמיות שלי?
כיצד מימד חיצוני זה יכול ללמד אותי משהו על עצמי?

"במה ש'קורה לו', יכיר הוא (האדם) את האני שלו עצמו"

אמירה זו של רודולף שטיינר מספרו 'גוף, נפש, רוח', היא אמירה קצת משונה ומסתורית מכיוון שהיא הפוכה לחוויה העצמית הרגילה שלנו, המזהה את עצמיותנו עם העולם הפנימי.
שטיינר באמירתו מפנה את תשומת ליבנו לחלק אחר של ישותנו, לחלק הרוחי שלנו, לאותו החלק בישותנו שהוא שותף פעיל בעיצוב גורלנו.
חלק זה של ישותנו מדבר אלינו דרך מה שקורה לנו, כלומר דרך כל מה שאנו רגילים לקרוא לו עולמנו החיצוני, ורגילים להתייחס אליו כמשהו הקורה מחוצה לנו.
דווקא מימד זה של נסיבות חיינו, ושל מה שבא אלינו כביכול מבחוץ, הוא המאפשר לנו לבוא במגע עם ישותנו הרוחית הגבוהה,
ולכן כאשר האדם מתבונן בנסיבות חייו עליו למעשה לומר לעצמו: כל מה שאני פוגש בעולם קשור אלי. דרך מה שקורה לי אני פוגש את האני שלי, הלוקח חלק פעיל בעיצוב הגורל שלי.
דרך נסיבות גורלי ישותי רוחית הקשורה לעולם כולו מדברת אלי, והיא מספרת לי מי האנשים שאליהם אני קשור בקשרי גורל, מהם משימות חיי, ומהם שאיפות ההתפתחות הרוחנית של עצמי.

חושב שמגיעים לי חיי רווחה, אך גורלי מזמן לי נפילה כלכלית

כשהאדם לומד להסתכל באופן זה על חייו, הוא מבין שהוא קשור לכל מה שהוא פוגש ופגש בחייו, ושבעצם באופן בלתי מודע הוא (ישותו הרוחית) בחר את נסיבות חייו השונות.
הוא שותף בבחירה במשפחתו, הוא שותף בבחירה בטראומות שלו, הוא שותף בבחירה בחברים שלו וגם באנשים שפגעו בו, הוא שותף בבחירה במצבו בכלכלי, במחלות שלו, בהתמודדויות שלו, וכן הלאה.
הוא שותף לגורל שמשך אותו לעבר אהובתו, והוא שותף לגורל שהביא לפתחו את ההזדמנות העסקית הגדולה של חייו, והוא שותף לגורל שמשך אותו לכיוון עיסוקו המקצועי בחיים.
רק אז כשהאדם מבין שהוא אכן שותף ואחראי לגורלו, הוא באמת יכול לקחת אחריות מלאה על חייו.

בחיים, לא אחת, אנו חווים התנגשות בין שני מימדים אלו של עצמיותנו.
אני חושב ומרגיש שמגיעים לי חיי רווחה והצלחה, אך גורלי מזמן לי פיטורים ונפילה כלכלית.
אני רוצה לטייל בעולם אך גורלי מזמן לי מחלה שמגבילה אותי לתקופה ארוכה.
חוויתי העצמית הרגילה מתנגדת למחשבה אני עצמי הייתי שותף ליצירת נסיבות גורלי.
הרי כיצד בכלל ניתן לחשוב שאני בעצמי זימנתי גורל של מחלה? ולמה שישותי הרוחית תרצה להפגיש אותי עם גרושים ושברון לב?

אלו אכן שאלות קשות.

הן קשות מכיוון שנקודת המבט הרגילה שלי היא תמיד צרה ומוגבלת ואינה יכולה לראות לא את הקשר לעבר ולא את הקשר של נסיבות אלו לעתיד.
אך אותו החלק של ישותנו שלוקח חלק פעיל בעיצוב גורלנו, ושאליו אנו לרוב כלל לא מודעים, הוא בעל נקודת מבט הרבה יותר רחבה בכל אספקט אפשרי.
נקודת המבט שלו הוא רוחנית ואלוהית, כלומר נצחית, אחדותית, אוהבת, מלאת חכמה, ושואפת להתפתחות מתמדת.

אותו הפן של עצמיותנו הרוחנית אינו מחפש את הנוחות שעצמיותנו הרגילה מחפשת, אלא את ההתפתחות הרוחנית, כלומר הוא מוביל ומכוון את גורלנו לא בהתאם למה שהאני הרגיל שלנו רוצה וחושב, אלא בהתאם לשאיפתו ולהבנתו את דרכנו הרוחנית.

הגורל פועל בחוכמה

אומנם לרוב אותו החלק הקשור לתמונה הרחבה ביותר של קיומנו, נסתר מעיננו, אך עדיין יש לא מעט מצבים בחיים שאנו יכולים להסתכל אחורה ולראות כיצד הגורל פעל בחוכמה וכיוון אותנו, גם אם באותו הזמן לא הבנו את זה והרגשנו ההיפך, ופחדנו וכעסנו וכאבנו.
אנו יכולים לראות איך בזכות אותם הפיטורים מצאנו את יעודנו המדוייק, או איך בזכות המחלה מצאנו את עצמנו מחדש, ואיך בזכות אותה התמודדות שהייתה לנו כה קשה בזמנו, רכשנו כוחות ויכולות שבזכותן אנו היום יכולים לעזור לאדם אחר.
ואנחנו יכולים לראות, אם אנו באמת כנים עם עצמנו, שאת הבחירות והאירועים המשמעותיים של חיינו, לא עשינו באופן מודע, כלומר הם פשוט קרו לנו ואנחנו הגבנו אליהם והתגלגלנו לתוכם.
הרי גם אם נקרא למימד זה מקריות, אם נהיה כנים עם עצמנו, אנחנו חייבים להודות של"מקריות" הזאת יש הרבה יותר השפעה על חיינו, מאשר שלנו יש עליהם.

לסיום אני רוצה לשתף אתכם בציטוט יפה מתוך ספר נהדר שהעניק לי הרבה השראה, ספרה של אניטה מורז'אני -"מתה להיות אני".
בספר זה אניטה מתארת את חווית סף המוות שלה, וכותבת

"ראיתי את חיי שזורים עמוק בכל מה שידעתי עד אז. הניסיון שלי היה כמו חוט יחיד השזור בתמונות הצבעוניות הגדולות והמורכבות של מלאכת אריגה אינסופית. כל שאר החוטים והצבעים ייצגו את מערכות יחסיי, ובכללן כל אחד מהאנשים שאי פעם היה לי קשר איתו.
… כל אדם שנכנס אי פעם לתוך חיי, בין שהקשר שלהם איתי היה חיובי ובין ששלילי.
כל המפגשים נשזרו יחדיו כדי ליצור בד, שהיה מעין סיכום של חיי עד אותו הרגע.
הייתי אולי חוט אחד בלבד, ועם זאת הייתי חלק בלתי נפרד מהתמונה הכוללת."

אם נשתמש בתמונה היפה של אניטה לסכם את ההתבוננות הביוגרפית בשני המימדים אז נגיד:
ההתבוננות בביוגרפיה שלי דרך המימד הפנימי מפגישה אותי עצמי כחוט היחיד,
ואילו ההתבוננות בביוגרפיה דרך המימד הכביכול חיצוני מפגישה אותי עם אותו הפן של עצמי שהוא חלק בלתי נפרד מהאריג השלם.

ניר עופר עזריאל

שמי ניר. אני נשוי באושר ליעל, יש לנו שני ילדים, ואנו חיים בנס ציונה. בעברי הלא רחוק עבדתי כמחנך עם הגיל הרך, ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכותרפיה של גוף, נפש ורוח, ובעבודה עם הביוגרפיה של האדם.עדיין שומר על קשר עם החינוך ועובד עם צוותים של גני ילדים, ועם הורים.אוהב לחקור וללמוד בעיקר את נפש האדם, ואוהב לחלוק עם אנשים את המחשבות, הרגשות והתובנות שלי.