הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

מעבר להיותי מעצבמסתורי ככל שיהיההתחלתי לאחרונה להתנדב כחובש רפואת חירום באיחוד הצלה.

חיפשתי אפיק לתרום באופן הכי ישיר ומורגש. Hands-on.

לא לשלוח עוד שיק. לא להשתתף בעוד אירוע התרמה מתוקשר, לבוש חליפה עם כוס שמפניה ביד.

אלא ממש להיות שם פיזית.

תמיד הייתה לי משיכה לעולם הרפואה. וגם נטייה להתמכר לאקשן ולאדרנלין.

את חטיבת המילואים שלי פירקו.

אני כבר לא רץ 3000 מטר בזמן הנדרש מבחורינו המצוינים הצעיריםכך שגם אופציית קווין קוסטנר אאוט.

אז בזמן אחרון אני מוצא את עצמי משוטט לילות שלמים בעיר על האופנוע, לבוש אפוד כתום עם ציוד ומכשיר קשר. יחד עם אחיי לעולם החדש זה.

אני מת על זה

השקט שלפני הסערה.

הנסיעה הדרוכה אל הלא נודע.

הפוקוס הקר שנדרש כדי לתפקד.

ומעל הכל האנשים. מטפלים, מטופלים, עוברי אורך, כבאים, שוטרים.

לכל לאחד זווית משלו. תגובה משלו. גישה משלו.

לפני כשבועיים ביום חמישי בשעה ארבע לפנות בוקר מתקבלת קריאה.

״ז׳בוטינסקי צומת גההשוכב ברחובנראה מת״.

מרחק של 3 דקות. דריכות. סירנה. האופנוע חותך את הלילה כתער ברחובות העיר השוממת.

״מקום״ כפי שנהוג לדווח בקשר.

"אתה בן אדם טוב"

אכן אדם שוכב ברחוב.

״נתין זר״ בשפת ה-Politically Correct.

לא מגיב לקול. נושם קצת איכשהו. לא מגיב לצביטה ראשונה.

כשאני משדרג לאם כל הצביטות האיש פתאום קופץ בקול כאוב. ״מצויין״ אני חושב לי. ״מת הוא לא״.

הוא משתעל, קצת מבוהל. עם עזרה קלה גם מתיישב. מנסה להתאפס.

״מה שלומך?״ אני שואל.

הוא פתאום מבחין בניידת המשטרה הסמוכה ופניו משתנות ברגע, כשרמת הפחד מיד עולה על רמת האלכוהול בדמו.

״עכשיו כלא?״ הוא שואל בבהלה.

אני מרגיע. הסטטוסקופ תלוי על צווארי אומר לו שאני בא לעזור. שפה בינלאומית ללא מילים.

אני יורד לכריעה בגובה העניים ומחייך אליו. הוא נראה מופתע. גם מחייך קצת בביישנות.

״לפעמים קשים חיים. לפעמים וודקה״ הוא אומר.

״אני יודע״ אני משיב ומניח את ידי על כתפו השמאלית.

עכשיו הוא באמת מחייך. ״אתה בן אדם טוב״ הוא אומר.

״גם אתה״ אני משיב.
אני רוצה לחסוך לו את חווית המעצר. מקים אותו ותומך בו למספר צעדים.

העיקר שנעבור את פינת הרחוב.

לשוטרים העסוקים והטובים גם לא ממש בא לקחת אותו

סוג של פשרה המתאימה לכולם.
״אני מסודן. קוראים לי ישמעיל״ הוא אומר.

״אני מכאן וקוראים לי אלכס״ אני משיב.

״תודה אלכס״.

״בבקשה אישמעיל. אללה מעק!״

הוא פותח עניים גדולות ומחייך חיוך ענק.

דרכינו נפרדות.

אני גם מחייך.

מרגיש כי האיש נתן לי לא פחות ממה שנתתי לו.

לא מכיר אותו

אבי ז״ל היה ניצול שואה. עם כל המשתמע מכך.

כל חייו לימד אותנו שאין להסתכל אל אף אחד מלמעלה.

כשהייתי בן חמש ראיתי אותו עוזר לאיש אלמוני פצוע ברחוב.

״אתה מכיר אותו?״ שאלתי.

״בכלל לא״ ענה. ״אך כל אדם סובל הוא אחי״ הוסיף במבט אוהב וחודר.

אז לא ממש הבנתי. אחרי 45 שנה, אישמעיל הסודני השיכור והחייכן חידד לי את הנקודה לעד.

השחר עולה על פתח תקווה.

תקווה זה טוב.

״ביי אבא״ אני אומר בליבי כשאני מביט לשמיים.

אני בודק זמנים בשעוני היוקרתי והמעוצב, שנראה לי פתאום כה מגוחך וחסר משמעות.

עיצוב מתחיל בלב, בנשמה, בערכים.

לא בחפצים, במותגים או בטרנדים.

לפעמים לשבריר שניה, בהבזקים נדירים וקסומים, הכל מתחבר.

לרגע.