הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

מה קורה לאנשים שהם עמוק בתוך ארון שהכניסו אותם אליו? או שבעצם הם אלו שעשו את זה בעצמם? ואם כבר רוצים לצאת משם, מה המחיר שמשלמים ?

זהו הסיפור האישי שלי עם ארונות סגורים וכיצד הצלחתי לצאת מהם.

גיל 21 – אהבה-תשוקה-שחרור מהדת

בגיל 21 הפכתי לפרי בשל. יצאתי מהבית ללמוד אמנות וגרתי במתחם המכללה.

קצת לפני שעזבתי את הקן המגונן, הכרתי במ.ק.ר.ה בחור צעיר, שמצא חן בעיניי כבר מהרגע שהעיניים שלי נעצרו עליו. בגלל בהלת צניעות, שניסו להשריש בי במשפחתי, והעולם הדתי שבו חייתי, הורדתי את עיניי ממנו, וניגשתי לתחנת האוטובוס שתיקח אותי לביתי.

מסתבר שלבחור הצעיר היו רצונות משלו, וברגע שראה שהתבוננתי בו הוא החזיר לי מבט והלך במקביל אליי לכיוון התחנה. ואז נעצרנו שנינו, ובאופן לא ברור אזרתי אומץ לדבר איתו. שאלתי אותו שאלה סתמית: "מתי האוטובוס לתל אביב אמור להגיע?", ולאחר שענה פצח איתי בשיחה זורמת, מלאה בהומור.

לפני שהגיע האוטובוס שלי, הבחור אמר לי: "אני ממש מקווה שהאוטובוס שלך לא יגיע", ואני הגבתי בבהלה: "אז איך אחזור הביתה היום?" הבחור ענה מהר, כדי להרגיע אותי: "אל תדאגי, האוטובוס יגיע, רק איך אמשיך לדבר איתך אם הוא יגיע?" ואני השבתי, בשיא הקלילות והתמימות: "מה הבעיה, אתן לך את הטלפון שלי ונמשיך לדבר!"

הספקתי לתת לו את הטלפון שלי ונסעתי הביתה. ולאחר שבוע הזוגיות שלנו החלה לקרום עור וגידים. אני הייתי דתייה עם אבא שמרן, והוא חילוני, ובכל זאת מצאנו המון קווים מקבילים ביננו. הרגשתי שאני סוף סוף מבטאת את עצמי ללא פחד, אוהבת ומממשת את התשוקה שלי בחופשיות.

באותו רגע שהסרתי את "שמלת הצניעות", יצאתי מהארון בפעם הראשונה.

התמלאתי גאווה גדולה על האומץ לעזוב ארון קטן ומוכר. שנים רבות לפני כן רציתי לבטא את הנשיות שבי, אבל פחדתי לחרוג מחוקי הדת ומההגבלות של אבי.

כל המלחמות שניהלתי עם העולם הדתי ועם אבי היו שוות הכל. החופש בלהיות מי שאני איפשר לי ללכת יותר זקופה ומאושרת.

גיל 41 -שינויים מהותיים בחיים

שנים רבות אני יוצרת ומלמדת אמנות, ופתאום כל "ברזי השפע" נסגרו בזה אחר זה. כל "ברז" שנסגר הביא אותי לייאוש גדול, ולא הבנתי למה כל זה קורה לי.

במהלך ההתגלגלות ההדרגתית שלי במדרון, הגיעו אלי "שליחים" שונים וכולם אמרו את אותו הדבר: "נועה, את צריכה לשלב את יכולת התקשור שלך עם האמנות". ואני, עקשנית חסרת תקנה, סרבתי להקשיב לכולם, "ברזים" נוספים נסגרו והלחץ גבר.

המתנה שקיבלתי בגיל 4

אלהים נתן לי מתנה נפלאה, הוא אפשר לי לקבל מסרים על דברים שעומדים לקרות ולחוש רגשות של אנשים. אימי הבינה מההתחלה שיש לי יכולת תקשור, אבל מאד רצתה שאשים את "המתנה" בצד ואהיה ילדה רגילה. היא חששה שהחברה והמשפחה לא יבינו את זה, ויתייחסו אליי כמוזרה. אימי דרשה שאם אני מקבלת מסרים, שאעביר אותם אליה בלבד, ושאחותי ואבי לא ידעו על כך כלום. כשהייתי בת 10 הם גילו את זה בעצמם.

הלחץ של אימי, שהסתיר את יכולת התקשור, הכניס אותי עמוק לארון, וחשבתי שאולי באמת עליי להיות ילדה רגילה. ההתכחשות הזאת ליכולת שלי גרמה לי לקשיים רבים: כעסים וזעם על כולם, עצבות, תחושת בדידות, ניכור וחוסר שייכות לכלום.

בהמשך החיים הכרתי אנשים שהיו קרובים אליי, העברתי להם מסרים והם נהנו מהם, אבל חלקם בחרו לא להקשיב לי, ואף לוותר על החברות איתי.  המקרים הבודדים האלה הכאיבו לי, ונזכרתי בחשש של אימי, שחשבה שיתרחקו ממני בגלל התקשור. היו לי בני זוג שבחרתי לא לספר להם שאני מקבלת מסרים, והם מצידם חשבו שפשוט יש לי אינטואיציה טובה. מתחילת הקשר עם בעלי סיפרתי לו שאני מקבלת מסרים והוא קיבל אותי ואהב אותי כפי שאני.

גיל 41 – שינויים מבורכים – הפנמת הייעוד שלי

לאחר נשימת השינויים בחיים שלי, אני מודה כל יום על מה שיש לי. אני מכינה את עצמי לדרך חדשה ומרגשת. ביציאה הנוכחית שלי מהארון, אני לא מסתירה את היכולות שלי והם משתלבות היטב עם חיי. כל יום אני לומדת ועוברת מבחנים חדשים ומאתגרים.

כאב כרוני, שליווה אותי במשך 13 שנה ולא התרפא בשום שיטה שניסיתי, מתחיל להשתחרר ולהתפרק. בעוד שבועיים אני מתחילה לימודי תיקשור, כדי שאוכל לשלב באופן מקצועי את היכולות שלי עם האמנות.

ברגע ששיחררתי את ההתנגדות שהיתה לי לייעוד שלי, הדרך שלי בחיים נעשתה ברורה יותר. השביל שאני אמורה לצעוד בו רווי בקשיים, שמחות, מבחנים, עזרה לעצמי ולאחרים, ועל כולם אני מודה.

מאחלת לכולכם שתצאו מהארון שלכם ותגשימו את החלום, הייעוד או הרצון שלכם. כן, זה דורש אומץ, אבל לאחר זמן קצר תתחילו לקטוף את הפירות הבשלים.

++ ואחרון אחרון חביב, מתוך השיר האלמותי של להקת הקיור "close to me"-.

הלהקה הזו היתה המוערצת עליי ביותר בשנות נעוריי.

נועה מישוק

נועה מישוק

נועה מישוק - מתקשרת ויוצרת חפצים אנרגטיים. רוקדת באיזון בין עולם הרוח לעולם החומר. נהנית לצלם וליצור בכל הזדמנות שיש לי. וכל יום בהודיה על הקיים.
נועה מישוק