אני לא שונאת את העבודה שלי בכלל. כבר לא. אני אפילו אוהבת אותה.

אבל הייתה תקופה אחרת.

דיכאון ושביזות יום א'

תקופה שבה כמו רבים אחרים מסביבי חייתי חיים של פשרה ואפילו גרוע מכך. שנאתי לבוא לעבודה. כל כך שנאתי שזה היה כרוך ממש בדיכאון ובבכי יומיומי ובלתי פוסק.

כמה מאתנו חיות חיים של פשרה? כמה מאתנו קמות כל בוקר בחוסר חשק משווע בלי שום חדוות יצירה, התלהבות, מטרות נעלות או שאיפה להישגים?

מוצאי שבת שעוברים להם במחשבות מיואשות על השבוע הקרב, שביזות יום א'? מוכר? למי לא?

הרי רובנו הולכות לעבודה כי אנחנו חייבות, אין ברירה וכי אנחנו עובדות במקום מסודר והמשכורת דופקת. לא בדיוק מגשימות חלומות ילדות כל יום מחדש. וגם לא חלומות חדשים. לא ממש מגשימות את עצמנו ואין לנו תחושת משמעות עמוקה.

ואף אחת מאתנו כמעט לא מעבירה את הזמן בעבודה (וזה הרבה זמן, תחשבו רגע) בשמחה רבה, ברצון עז לעשיה, להשגת יעדים, בהגשמת הייעוד. אנחנו שם פשוט כי צריך ויאללה שיגמר כבר היום. והימים נגמרים. תרשו לי להיות השעון המעורר שלכן לרגע. הימים נגמרים, הזמן לא עושה עמנו חסד ובסוף, הכל נגמר. ומהר.

איך את רוצה להעביר את הזמן שלך?

אני לא מתכוונת להיות זאת שתגיד לך שאם רע לך כל כך אז פשוט קומי ולכי, עשי מה שטוב לך. זה יהיה חסר אחריות מצדי. אני בהחלט חושבת שאם רע לך את בהכרח חייבת לעשות שינוי, אבל לפעמים השינוי יכול להיות בך.

כשאני הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות כך ומצד שני אני גם לא יכולה לקום וללכת, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, החלטתי לחפש דרך אחרת. הבנתי שחייבת להיות דרך אחרת, והתחלתי לחפש אותה.

מה את אוהבת?

הדבר הראשון שעשיתי היה לחשוב, מה אני באמת רוצה? מה עושה לי טוב? מה הייתי רוצה לעשות בעולם מושלם אם לא הייתי צריכה עכשיו ללכת לעבודה. ואז עשיתי את זה – התחלתי ללמוד. נכון, זה לא היה קל, זה דרש מאמץ עם הילדים, עוד פחות שעות בבית אבל זה מילא אותי באופן שהשפיע מידית על איך שהרגשתי בזמן שהייתי בעבודה. חזקה יותר, מוגשמת יותר, יש לי חיים מחוץ למקום הזה והם נפלאים. שלא לדבר על ההשפעה של זה עלי כאדם, כאימא, כאישה.

רובנו חיות כאילו עומד לרשותנו כל הזמן שבעולם ובכן, הוא לא, לא לתמיד. אז זה הזמן להגשים חלומות, לעשות דברים משמעותיים לך. היום. לא כשתעזבי, לא כשתפרשי. היום וכל הזמן.

להתמקד בטוב ולחפש משמעות

לעתים קרובות אנחנו נוטות להתמקד בכל מה שרע וגרוע. זה טבעו של האדם (אני עדיין מנסה להבין למה). תראי מה יקרה אם תנסי לחשוב לעומק על מה שכן טוב בעבודה שלך? מה את כן אוהבת לעשות שם? מה את אוהבת לעשות בכלל ויכולה להביא את זה לתוך התפקיד שלך? לתוך העבודה? אני למשל הבנתי שאני מאוד אוהבת לעזור לאנשים, להביא אותם למקום טוב יותר מזה שהיו בו לפני שהגיעו אלי ובתור מי שעובדת עם קהל לקוחות, לגמרי הבאתי את זה אל עולם העבודה שלי. לא אוכל לתאר לך מה זה עושה ועד כמה מהר זה עושה את זה. פתאום הכל נראה אחרת. את יוצאת מיום עבודה בתחושה שעשית משהו, תרמת משהו, הבאת משהו טוב לעולם.

אתגרים

הצבת אתגרים ועמידה בהם היא דרך נהדרת להעצים את עצמך, ליצר הצלחות ולהגדיל את האמונה שיש לך בך וביכולותייך.  זה יכול להיות עמידה מול קהל, עבודה מול לקוחות שעד היום היוו איום מבחינתך, ניהול והובלת פרויקט מסוים ועוד.

כל פחד או קושי שאת עומדת ומתמודדת מולו מחזק, מעשיר ומייצר את טובה יותר.

כל עוד לא התמודדתי עם דברים שחששתי מהם, חוויתי הרבה תחושות של כישלון, של "אני לא מספיק טובה".

העזי. התמודדי עם פחדים, בצעי משימות שתמיד פחדת לבצע ותופתעי לגלות מהר מאוד לאן את מסוגלת להגיע. בעצם מה שאני אומרת לך זה- תנצלי את מקום העבודה שלך לצמיחה האישית שלך, לשיפור המודל שנקרא את!

תרגיעי

אם יש משהו אחד חשוב במיוחד שהבנתי לאורך הדרך זה שאני עדיין לא רופאה בטיפול נמרץ ורובנו לא כאלה. לא יקרה כלום לאף אחד אם אטפל במייל מחר, אם אענה לטלפון בעוד שעה ואם אחזור ללקוח או לקולגה שחיפש אותי כשאסים משימה חשובה יותר שאני עושה כרגע. כולם יקבלו מענה, אף אחד לא עומד עם סטופר ושום דבר כמעט לא באמת כזה דחוף.
אני לא רומזת חלילה שכלום לא חשוב מספיק, אני פשוט אומרת לך, למדי לנהל את הזמן. למדי להתנתק מהפרעות והסחות דעת. השתמשי ביומן, תאמי פגישות ובזמן ביצוע משימה אחת, התנתקי מהשאר ככל האפשר.

קחי דברים בפרופורציות, ברוב המקרים כשמשהו לא מצליח זה לא את זה הוא. אל תיקחי ללב ולא באופן אישי. ואם במקרה זה כן משהו שיכולת לעשות טוב יותר- הנה לך שיעור בשיפור.

הלחץ שחוויתי בעבודה והרבה פעמים גם בשעות שאחריה היה אחד הגורמים העיקריים לסבל שחשתי, שינוי הגישה וההבנה שהכל יכול להיעשות ברוגע ושלווה הפחית במידה ניכרת עד כמעט לאפס את רמות הלחץ בהן הייתי שרויה ולא פגע בביצועי בעבודה. אני יכולה לומר אפילו שההיפך הוא הנכון. כשאני רגועה אני שווה הרבה יותר.

אותה הגברת בשינוי אדרת

לפעמים אנחנו מחפשים רחוק כשהתשובות נמצאות ממש אצלנו קרוב.

אולי במקום בו את עובדת יש תפקידים אחרים? שונים? כאלה שיתאימו יותר לערכים שלך, לשאיפות שלך, לאהבות שלך. אז בזמן שאת מתפתחת לך, עושה דברים שאת אוהבת, מתמקדת בטוב ומחפשת משמעות, מציבה לעצמך אתגרים, משנה גישה, ומרגיעה, בדקי אפשרויות אחרות, תפקידים אחרים. אל תחששי ממה יגידו פשוט בדקי והציעי עצמך- יכול להיות שאת בדיוק מה שהארגון מחפש עכשיו מבלי שאת או הוא יודעים האחד על רצונו של השני.

לכי על זה, מקסימום תצליחי.

לסיכום אומר שגם אם את ממש ממש ממש רוצה לעשות שינוי ולא להישאר במקום, עשי זאת באחריות. בלי לשבור את הכלים וזהו, ראשית בדקי האם השינוי צריך להיות אצלך, מה הדברים שאת חושבת שיעשו לך טוב? אולי הם מסתתרים כרגע בכל הרע שאת מרגישה ובעצם הם ממש כאן.

התייחסי למקום שלך, לתפקיד שלך כאילו היה העסק הפרטי שלך, איך היית מבצעת את תפקידך עכשיו?

חייכי, שמרי על חיוניות, היי חיובית. תדביקי את האנשים שסביבך. תהווי דוגמא ותעוררי השראה. הפכי למנהיגה וזה בכלל לא משנה מה את עושה.

הכירי תודה על מה שיש לך, בכל זאת, עבודה, משכורת וזה.

אם מה שתגלי בתהליך זה שזה באמת לא המקום בשבילך, חפשי מקום אחר, חפשי עיסוק אחר, חפשי את האושר שלך.

אבל כל עוד את כאן ועכשיו, פרגני לעצמך נס חנוכה גדול ולפחות תהני! (אפילו כסף יכול לצאת מזה J)

תגובות, שאלות וסיפורכן האישי יתקבלו באהבה.

 

מיכל נחום אפנג'ר

נשואה באושר לליאור ואמא של בן ואיתי המדהימים.
יועצת פנסיונית בבנק, בוגרת קורס אימון אישי, מתנדבת בעמותת פעמונים שעוסקת בליווי משפחות לחיים כלכליים מאוזנים ואחראיים.
מאמינה בצורך שלנו כבני אדם לשאוף למעלה כל הזמן, ללמוד ולצמוח הן כלכלית והן מנטלית, רגשית ורוחנית.
חולמת להעביר את הידע שלי בנושא התנהלות כלכלית נכונה ומנצחת לכמה שיותר נשים. אני מאמינה שהבית, המשפחה הם העסק שלנו וכולנו מנכ"ליות :)ושהתנהלות כלכלית נכונה ומנצחת היא כזו שמאפשרת לנו ליהנות בהווה וגם לדאוג לעתיד.
בעלת "המנכ"לית"- הבית שלך, המשפחה שלך-העסק שלך.
אימון וליווי נשים לצמיחה כלכלית והגשמת חלומות.