הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

הסיפור של אלונה ספטון

המלחמה נפתחה בשבת בצהריים בעודי שוהה בבית הכנסת בשעת התפילה. ראיתי  אנשים יוצאים מבית הכנסת וממהרים לביתם. בשעת הצהריים נסעו בכבישים רכבים של צה"ל. החלו לגייס את הגברים למילואים. זה כבר לא היה סוד. המלחמה נפתחה. ב 14:00 היתה אזעקה מצמררת שקרעה את השקט של יום כיפור. ואני שאלתי את אלוהים: למה?

לא האמנתי שמגייסים אותי

בחצות קיבלתי צו טלפוני, החייל מהצד השני אמר לי: "צה"ל קורא לך, מותק". בהתחלה לא האמנתי שמגייסים אותי, אחרי הכל אני רק בחורה, אך החייל נתן לי את כל הפרטים ואמר לי: "תבואי בבוקר". וכך היה. נסענו בראשון בלילה, בהאפלה מוחלטת. כעבור כמה שעות חנינו באל עריש, היה שם שק"ם גדול, אשר המה בהמון חיילים במדים, שבאו למילואים לנסוע לכיוון סיני, כמונו.

הגענו כעבור שש שעות נסיעה מפרכת, רק חול וחול מימין ושמאל, אין נפש חיה, כולם נמו את שנתם. קיבלנו מסטינג ושמיכה, והביאו אותנו למקלט תת קרקעי שם ישנו כל מהלך המילואים, חודש וחצי. בבוקר, באור יום, כל יופיו של המקום התגלה לי – ההבדל בין תל אביב לסיני עצום, כאן אין חוף ים או בתים, או רעש של מכוניות. הרים וגבעות של חולות מסביב, שום נוף של עצים ירוקים.

את השקט הזה, היו קוטעים מטוסי חיל אוויר שטסו מעל בשמיים, וכן האזעקות שהופיעו בשריקה. יחד עם ירי תותחים. ליד בסיס חיל אוויר מול הבסיס של חיל קשר היה שק"ם, ולידו טנקים ומשאיות, וחיילים שאוכלים טוסט, שותים קפה ומחכים לפקודה – זוז!.

חדר המלחמה

שירתתי במרכזיה הקטנה של רפידים ליד החמ"ל – חדר מלחמה. כל מהלך המלחמה הועבר בקשר, כל הלילה והיום. כמובן שהיום אין שום זכר למקום, אך הכל נשאר בזיכרוני,כאילו זה קרה היום. הייתי בת 22.

הייתי במילואים בחיל קשר ברפידים. במשך חודש וחצי שמענו את כל הקרבות דרך האלחוט, כולל הפגזות של תותחים וטנקים. שנה קודם לכן הייתי במילואים, בטסה, כחצי שעה נסיעה רפידים, גם שם רק חול וחול ומחנה צבאי קטן. הייתי באותו תפקיד ממש, האידיליה שהייתה אז. זה היה שונה מאוד, מי חשב שתפרוץ מלחמה בסיני? אכלנו ארוחות במטבח של האוגדה, לא ארוחה כמו בבית מלון בשארם א-שיח', אכלנו גבינות, גבינה לבנה או צהובה וחביתות – ארוחות פשוטות.

בתחילת המלחמה המצרים ביצעו חסימה בקשר הרדיו, אז הוחלט להחליף את הסיסמא, אך זה לא עזר, היו המון תקלות והקשר היה ברובו מנותק.  הייתה דרישה לקבל קווי קשר ברוב האוגדות שמשתתפות במלחמה. רק יומיים לאחר פרוץ הקרבות המשדרים שניזוקו ביום הראשון של המלחמה תוקנו והוחלפו והקשר התקין חזר לכל היחידות הלוחמות.

המדבר אותו מדבר

הכוח צלח את התעלה לאחר קרבות עזים, והתמקם בגדה המערבית הזרה, שם נראו בתים ועצים. בצד המצרי היתה הפתעה מוחלטת, כמו שנאמר: "עין תחת עין". מטוסי המיג המצריים לא עזרו הפעם. המצרים הוכו שוק על ירך. ב-22.10 נפתח בסיס קשר חדש בפאיד – טלפרינטר, רדיו טלפון ואלחוט, ומשרד קשר ארעי. כעת כבר היו הפגזות מעטות, הגיעו אנשי קשר, וקצין דואר שתפקידו היה להעביר דברי דואר. ב- 24.10 המשיכו כוחות שיריון את הלחימה במצרים, שנכנעו מיד ללא התנגדות. מדי פעם העז חייל מצרי לקום ולברוח. היו פצועים קשה והרוגים שנחלצו בעזרת חיל הרפואה, והם הגיעו בחזרה לבסיס. כך, תוך כדי קרבות, הוכרזה הפסקת האש.

הידיעה הועברה באלחוט. אנו מתכננים הפסקת אש בגזרה הדרומית עם מצריים. תוך יומיים הכריזו על כך ברדיו. והודיעו ההחלטה התקבלה בין ממשלת ישראל ומצרים. והמלחמה הסתיימה באופן רשמי.  אני עדיין שרתתי עד ה 30.10.1973. עדיין הדי האזעקות ויריות התותחים עדיין במוחי.

התובנות שאחרי:

ובחרתי בחיים, החיים בחרו בי תרתי משמע. היתה בחורה בשם ניבה שנהרגה עם 2 חיילים כאשר ניסו להפגיז את המרכזיה הראשית בסיני.

המסקנה שלי: לא לוקחים בנות לשטחי לחימה.  

גם במלחמה יש מעמדות. לקצינים של חיל אוויר בנו מגורים נורמלים בעוד אנחנו בקשר היינו מוקפים בחולות. אני גרתי בחור ארוך מעין מקלט מתחת לחולות חודש וחצי. היו המון אזעקות. הפגזות ומטחים של ירי. אחרי יומיים,המלחמה אמנם התרחקה מרפידים אבל נשארנו לבד.

43 שנים כלום לא השתנה. המדבר נשאר אותו מדבר. מכסה את סודות המלחמה ואת זכרונותיה. רק החול יזכור!!!

מידע על הפרויקט

 

גם אני הייתי שם
התחברו אלינו

גם אני הייתי שם

פרויקט "אני הייתי שם" נולד לקראת יום הזיכרון 2017.
פרויקט זיכרון המתמקד בסיפורים ובחוויות האישיות של אלה שהיו שם (במלחמה) וחזרו משם בחיים.
הפרויקט הוא שיתוף פעולה של פרובינציה עם :
"פרויקט רסיסים" ו"רצים עם רמי"
גם אני הייתי שם
התחברו אלינו