כל פעם שלגבר נולד בן ראשון נולד איתו אבא של חייל

בכל פעם שנולד ילד ראשון (בן או בת) נולד איתו עוד אבא חדש.  אבא גאה. לצד הגאוה מצטרף עולם שלם מופלא ומורכב של חרדות. בני הגדול נולד ב 1998 שבוע לפני ראש השנה.  אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול.  הייתי בחדר הניתוח כשהוא הגיח לעולם, נבדק נעטף ונמסר לי.  מלווה באחות צעדתי את כל הדרך מחדר הניתוח לתינוקיה מרחק של 10 דקות הליכה.  אני הולך לי שם אוחז את חבילת האושר הקטנה, קצת פחות מארבע וחצי קילו של בכי וקקי, כשדמעות בעיניי, אני ממש בוכה עם דמעות זולגות על הלחי וכל הפסטיבל.  "אני אבא" אמרתי בקול רם על סף הצעקה לאחות שצעדה לצידי. "כן אתה אבא" היא אמרה בחיוך. שניה אחרי זה מכה בי בעוצמה כאילו התנגשה בי רכבת מהירה "הוא יהיה חייל, הוא יתגייס לצה"ל".  נשמתי עמוק בכדי לא לחוות באותו רגע התקף חרדה.

האחריות העצומה שמוטלת עלינו כהורים, מובילה לתהיות מעוררות חרדה כמו: האם אני אבא טוב? האם אני מסוגל לספק למשפחה שלי את כל מה שצריך? איך אני יכול לשמור ולהגן על הילד שלי מכל רע? דאגות אלה רלוונטיות בכל גיל של הילד, והן משותפות להורים רבים. בהמשך נוספות חרדות נוספות: איך לדאוג לכך שיהיה לו בטחון עצמי? איך לשמור עליו שלא ייפול ויפצע? וכן הלאה

הורות בכלל ואבהות בפרט היא חוסר שליטה מתמיד

אבהות היא בסופו של דבר מנגנון דינמי של חוסר שליטה מתמיד שגורם לך לאזן בין התקף חרדה שעומד להגיע לבין חיוך שלו ומרגיע לילד. אתה יכול לנסות ולשמור על הבן שלך, אך תמיד תהיה רחוק משליטה מוחלטת בכל מה שיקרה לו. איכשהו השנים לא הפכו אותי לאבא ממש חרדתי (כלומר לא יותר מהנחוץ) למרות שהיו נסיבות מקילות, החיים שלי מאופיינים בהמון מצבי והתקפי חרדה. אז בואו נעשה רגע סיכום ביניים: אני לא אבא חרדתי לגבי הבן שלי אבל אני חי עם המון התקפי חרדה שנובעים מהעבר שלי כלוחם. הבן שלי גדל, בכל סימן דרך משמח שוב קופצת תחושת הפחד הלא נעימה הזו "הוא יהיה חייל, הוא יתגייס לצה"ל".  בין גיל 3 ל 6 שלו עברתי את אחד מהמשברים הכי גדולים של חיי. הפוסטראומה חטפה לי את החיים והחזיקה בהם כבן ערובה. זה השלב שבו התחלתי להצהיר בקול רם "הבן שלי לא יהיה חייל. אם יהיה צורך אני אשבור לו את 2 הרגליים. הוא לא יתגייס לצה"ל". השנים כהרגלן של שנים ממשיכות לעבור. עברתי טיפול, חזרתי אל החיים.  אל הבן הגדול הצטרפו עוד שני בנים. שוב אותה סיטואציה בבית החולים. עדיין מתרגש מעובדת לידתם פחות מזה שאני אבא, כי אני כבר אבא. עדיין בתוך שמחת לידתם מתגנב לו הפחד הזה "הוא יהיה חייל הוא יתגייס לצה"ל".

בר מצווה וכל הטוב הזה

כיתה ז'. לאלה מכם שעוד לא הגיעו לשם זה השלב שבו הם עושים עבודת שורשים. עבודת חקר על אילן היוחסין המשפחתי. בבית הספר כבר מלמדים את מלחמות ישראל. לאורך השנים מדברים בבית על פציעת המלחמה של אבא מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים. במשך שנים הבן משוכנע שאבא נפצע בברך מכדור כי יש לי צלקת בברך מפציעת ספורט ישנה בגיל 12. עבודת השורשים מעמת אותי עם הצורך לשבת איתו ולספר לו מה קרה. בדיעבד אני מגלה שאמא שלו כבר עשתה לו הכנה והסבירה לו את עיקרי הדברים.  הוא חוגג בר מצוה. הילד מתחיל להפוך לגבר. אבא בשלו "יום אחד הוא יהיה חייל הוא יתגייס לצה"ל".  השנים קצת ממתנות אותי. אני בשלב שאני מבין שלילד יש חיים משלו ויש לו מסע משלו לעבור. "בסדר שיתגייס לצה"ל, אבל לא חייל קרבי". הנה הוא בתיכון. הוא ממש גבוה. בקיץ לפני כשלוש שנים חל המהפך. הוא גבה וגבה והפך להיות הגבר הכי גבוה במשפחה. יותר גבוה ממני.  סממנים חיצוניים של גבריות כבר שם.  הפעם הראשונה שלימדתי אותו להתגלח. הוא משתמש בדאודורנט כי אם לא זו לוחמה כימית בניגוד לאמנות בינלאומיות. שערות צומחות במקומות הרלוונטיים.  הוא לומד לנהוג. הוא מוציא רישיון. תקופת הליווי על הכביש שבאדיבות חוקי התחבורה מזמנת רגעים של הורות אב ובנו ברכב.  עכשיו יותר מתמיד "הוא יהיה חייל יום אחד, הוא יתגייס לצה"ל".

צו ראשון 

צו ראשון מגיע.  אבא מסיע אותו לבקו"ם. הוא חוזר "יש לי פרופיל 97". אני "אין רחמים. הוא הולך להיות חייל קרבי". למזלו של אבא הילד לא רוצה להיות קרבי. "אבא" הוא אומר "זה לא מתאים, לא מתאים לי כי אני לא רוצה. וזה לא מתאים לי בגלל מה שקרה לך". קצת נרגעתי. התחיל תהליך מייגע, לגיטימי לחלוטין ובהחלט מקובל במקרים של פוסט טראומה. תהליך עמוס בבירוקרטיה : מכתבים, חוות דעת רפואיות, טלפונים, פקסים, פגישות, קצינות נפגעים, פונקציות ת"ש  הוחלט שהילד לא יהיה קרבי הוא ישרת בתפקיד מקצועי בתחום המחשבים.

מדים בבית

לפני כמה חודשים הוא התגייס. "הוא חייל". עכשיו לך תתמודד עם העובדה שיש מדי צבא בבית אחרי שבהתקף זעם לפני עשרים ומשהו שנה חתכת, זרקת או שרפת כל פריט לבוש שהיה לך והיה קשור לצה"ל.  לך תכבס מדים. כן אני עושה את הכביסה בבית, אבל זה נושא למאמר אחר. [אני וכביסה]

עכשיו הוא חייל

לפני חצי שנה בערך (דצמבר 16) הוא התגייס. אני לא יכול להגיד לכם/ן היכן הוא משרת כי הוא יצטרך להרוג אותי. הוא כמעט כל יום בבית.  אני כל כך גאה לראות את הצמיחה האישית שלו. שמח על היכולת שלו להבין להפנים ולהתמודד עם המערכת האי-גיונית המכונה צה"ל.  זה כבר לא ילד זה גבר.

הלב שלי עדיין נחמץ כל בוקר כשאני מסיע אותו לתחנת הרכבת, וכל ערב כשהוא נכנס הביתה בסוף יומו הצבאי. נחמץ כי אני לא מצליח להתרגל לראות אותו במדים.

 

רמי יולזרי

מומחה לסקרים ומחקרי שוק (מרביץ לנתונים), יזם חברתי, אב ל-3, רץ למרחקים ארוכים, מתמודד עם פוסט טראומה מאז שאני זוכר את עצמי, אחראי על הכביסה בבית וצלם חובב של מבנים נטושים ועזובה אורבנית. לא בהכרח בסדר זה.