סיפור מאת ירון אדל מנכ"ל רסיסים

לוחש בקשר

הוא ממשיך ללחוש בקשר, ממש בקושי. הקול שלו רועד וחוזר על עצמו, ממלמל רצף של מילים. הוא מדבר בהיגיון, מנסה להישאר בהכרה. מדי פעם קוטעים אותו, לא מודעים למצב.
אנחנו כורעים ברך במעגל מצומצם, אורון, הסמג"ד, טל מור ואני. פנסי ראש מאירים את המפה שמשותפת לנו, באמצע חדר כניסה לבית, כנראה איפה שחולצים נעליים. המחלקה של סלבין מתפרשים באיטיות לאבטח את הבית שהרגע פרצנו אליו, כולם ב­­שקט, מכוונים לאיפה שצריך, דרוכים. הלב שלי עדיין פועם באינטנסיביות בעקבות פיצוץ הדלת. הירח שולח אור לכניסה של המבנה. הוא לוחש בקשר, בשקט, קטוע קצת. חייב להיות בפוקוס.

עסוק בבלאגן

הרהיטים הפוכים, חלק מהקירות שבורים, שברי זכוכית על הרצפה, כנראה מפיצוץ הדלת. הבית נראה של מישהו מבוסס, הרבה שיש, הרבה חדרים. האוזניה של המדונה דבוקה לאוזן, יד אחת נשענת על המפה ומחזיקה את הגוף, יד שנייה מטיילת. קשה להתרכז כי כולם מתלחששים מסביבי בקולי קולות, חושבים שהם מצליחים לשמור על שקט אבל מרעישים יותר ויותר. "כולם לסתום את הפה!!!" אני צועק בתוקפנות שקטה תוך כדי נפנופי ידיים אלימים. חייב שקט עכשיו, לכל מילה שאני מפספס יש משקל עצום.

המפות לא מסתדרות לי, הן ישנות, זו שאצלי וגם זו שאצל הסמג"ד. אף אחד במעגל לא מצליח להסביר מה קורה ביחס למפות, שלא מספרות לנו את הסיפור שאנחנו צריכים לשמוע.
אני לא מצליח להבין את המרחב שיועד תיאר לי בקשר "…בין הפאה הצפונית של האיתור לבין החורשה…". על איזה חורשה הוא מדבר? אין במפה עצים, אין קיר צפוני איפה שהוא אומר שהוא נמצא. הוא נתקל במחבל חמוש ברימונים שלבש מדי צה"ל ואפילו מצנפת על הראש. הוא ועוד שלושה חיילים, אף אחד בגדוד לא יודע שהם שם, והם צריכים לפתוח באש. כפות הידיים שלי רטובות.

הוא קוטע את יועד וממשיך ללחוש.
גם הסמג"ד לא מצליח לעשות סדר, עסוק בבלאגן המקביל שברשת הגדודית. כולם רוצים לעזור, מציפים בשאלות, כולם מפריעים. הוא מסמן על מפה עם פנס ראש, מחזיק פנטל ביד, מאבד סבלנות. "סלבין, בוא רגע" אני מסמן עם היד, אולי אם אשווה את המפה שלי למפה שלו נראה דברים אחרת.

תחלץ אותי

הוא מתקרב, שולף מפה מהפק"ל ירך שלו, פורס אותה בנחישות ליד המפה שעל הרצפה. שנינו עוברים עליה, משווים. המפות שורטטו בשנים שונות, אך מראות את אותה סצנה בשינוי מינורי וחסר משמעות. החורשה שיועד מתאר עדיין לא מופיעה, ועדיין לא רואים את האיתור שהוא לכוד בו. יכול להיות שהחורשה חדשה? איפה השביל? אולי זאת השלוחה הדרומית יותר? לא הגיוני.

אפילו הכיוונים לא מתאימים לתיאור של יועד. מסובב את המפה עוד פעם, שואל את סלבין והסמג"ד מה הם חושבים שהולך פה. הידיים קצת רועדות, המשפטים קטועים, הפנים שלי מים, כל רגע מנגב אותם עם השרוול. משתגע. לא מצליח להתאים את התיאור של יועד למציאות של המפה. הוא ממשיך ללחוש, מתאר דמויות שעולות ויורדות במדרגות. לא בטוח אם זה החפ"ק שלו, או הרעים. "תחלץ אותי" – הוא כבר בקושי מוציא צלילים מהפה. הבית שבו הוא נמצא אמור להיות קרוב אלינו, משהו כמו 400 מטר מפרידים בינינו. כביש לא סלול ולאורכו בתים נמוכים, לא יותר משתי קומות, בעלייה קלה. לפי תוכנית, המסייעת אמורים להיות שם כבר באחד הבתים.

"מי זה שבע?" אורון שומר על המע"ד צמוד לאוזן תוך כדי שהוא שואל אותי. "סוויסה, הקצין של המרגמות. למה?", אני רכון על המפרקים, מנסה לפענח את המפה. "הוא נכנס למבנה ממולכד, איתור עשרים ומשהו". "עשרים ושתיים?" מתפרץ הסמג"ד, מרים את הראש שלו מעל המפות ומפריד את האוזן מהקשר לרגע. "כן" אורון עונה, גם הוא ממש מזיע. "ראבק, המסייעת לא זזים" הוא אומר בעצבנות.
רעש והמולה בקשר הגדודי. סדר עדיפויות, שליטה ואורך רוח נעלמו. כולם מתפרצים לדברים של כולם. הכל דחוף, הכל חשוב, אבל עדיין אף אחד לא נוקט יוזמה. אורון מנסה להאזין ולהבין מי קרוב יותר לבית שבו הוא לכוד. אני לא מבין מה קורה.
"…הם זרקו רימון…" הוא ממשיך ללחוש.

עדיין לוחש בקשר

שלומי עומד עם המחלקה שלו על פתח האיתור, מנהל אש לתוך המבנה. במקביל הוא מנסה לדווח לי בקשר – גם הוא צועק, גם הוא נשמע מזיע. הוא מתאר לי את החיילים שלו, פרושים מסביב לאיתור וסוגרים עליו. אני לא מצליח להבין למה הוא לא נכנס, והוא לא מצליח להבין למי הוא צריך להקשיב, לי או למג"ד. הוא גם שומע את הקשר, והוא לא יותר מ-15 מטר ממנו. "המג"ד פה, הוא אומר לחכות שנייה…". הקול של שלומי מבולבל קצת, הסיטואציה שולטת בו, אני מדבר אליו בגסות. כבר שמונה דקות שהוא נמצא על פתח האיתור ומנהל אש.

האור של הפנסים מאיר מהסנטר לעיניים של הנוכחים, בעדינות. האור זז כל הזמן, לא קבוע ליותר מדקה. כולם לוחשים, אולי מדברים, אבל אלה כבר לא מילים ומשפטים שאני שומע. הלב דופק. הקשר קטוע.  ויועד. והמחבל. והפלוגה. מחליף מחסנית. וביצ'ה עדיין לוחש בקשר.

לעוד סיפורים של ירון

מה למדתי?

נראה לי שהדבר המשמעותי שלקחתי מהמלחמה לחיים שלי היום הוא שלא נופלים פה פצמ"רים. לא יורים עליי. אנשים לא נפצעים לידי. פרופורציות, בעיקר בחיים המקצועיים. אני משתדל מאוד שלא ליצור לחץ מסביבי בעבודה, שלא לעשות עניין מכל דבר. משתדל מאוד שלא לכעוס, שלא לתת לכל מה שיש לי בפנים לצאת החוצה. בכל הקשור לעולם המקצועי שלי, אז לא נופלים פצמ"רים. העניין הוא שזו תובנה שהצלחתי לפעול על פיה רק בשנה וחצי האחרונות. הקושי האמיתי הוא לעשות את אותה הפרדה בחיים הפרטיים. יש עוד על מה לעבוד. המשפט הזה, לא נופלים פצמ"רים, מלווה אותי יום יום.

מידע על הפרויקט

גם אני הייתי שם
התחברו אלינו

גם אני הייתי שם

פרויקט "אני הייתי שם" נולד לקראת יום הזיכרון 2017.
פרויקט זיכרון המתמקד בסיפורים ובחוויות האישיות של אלה שהיו שם (במלחמה) וחזרו משם בחיים.
הפרויקט הוא שיתוף פעולה של פרובינציה עם :
"פרויקט רסיסים" ו"רצים עם רמי"
גם אני הייתי שם
התחברו אלינו