נראה לי שאחד הרגשות שזוכים להכי פחות הערכה הוא רגש הכעס. הכעס מייצר תגובה תוקפנית, מפחיד ומאיים, יוצר ריחוק וניתוק, והרבה פעמים גורר אחריו גם רגשות אשם. באמת לא נשמע משהו אטרקטיבי, ובכל זאת, מיליוני אנשים בעולם כועסים, על בסיס יום יומי.

נדמה לי שזה הרגש שאנשים הכי הרבה מודעים לעובדה שהם מרגישים אותו, כי אם משהו קורה, שלא לרוחנו, תחושה כמעט מידית, אצל רבים מאתנו, היא תחושת כעס.

אז אם הכעס הוא כאן, כדאי להכיר אותו. הכעס הוא אחד הרגשות ההישרדותיים שנוצרים במוח הקדום שלנו [האמיגדלה]. המקור שלו הוא במצבים שבהם אנו חשים סכנה שדורשת תגובה מידית כדי להילחם [fight] בגורם המאיים, או אם הוא מספיק רחוק לברוח ממנו [flight]. ואם אנחנו חשים "איום" בדר"כ זה מגיע יחד עם קיומו של "אויב".

במצב כזה של מצוקה, נזעקות מערכות הגוף, משחררות הורמונים וגלוקוז שנועדו להגביר את העוצמה המידית שלנו להתמודד מול איום. זרימת הדם גוברת על מנת לייעל את הפעולה הפיסית של הגוף. ואנחנו מלאי אדרנלין. השילוב של האדרנלין ביחד עם הקטלוג האוטומטי שנוצר אצלנו במוח, שנועד גם הוא לעזור לנו להתמודד עם המצוקה, של "מי לנו ומי לצרינו" מייצר תגובה של כעס.

על כעס ופחד

אצל בני האדם, מחשבות מייצרות חוויה של פחד חוסר אונים ומצוקה קשה גם אם אין איום פיסי ממשי על החיים, והדוגמא הטובה לכך היא "פחד במה". נראה לי שרבים יכולים להתחבר לתחושה שפחד במה נחווה ממש כמו פחד מוות. לא רציונלי אבל אמתי לגמרי.

או קי אז אם הכעס נועד לעזור לנו, איפה זה מסתבך, ולמה יש לו יחסי ציבור כ"כ גרועים?

כי אנחנו בדר"כ לא עוצרים אחרי רגש הכעס הפיסי ההישרדותי, לבדוק איפה ומה גרם לנו תחושה של איום, כאב גדול או חוסר אונים. אנחנו נשארים במחשבות האוטומטיות שמתעוררות של מי היה "לא בסדר" ואז הכעס הופך מרגש הישרדותי לרגש כעס כרוני שמחרב את היחסים שלנו ופוגע ברווחה הנפשית שלנו.

למשל, אם את נמצאת בתקופה של אי וודאות לגבי התעסוקה שלך, צורך אנושי חשוב מאוד בשקט פנימי או בתחושת בטחון לא נענה לך כרגע. או שאולי הסיטואציה יוצרת אצלך חוסר וודאות לגבי עד כמה מקבלים אותך ומעריכים אותך כפי שאת. והנה נכנסת חמותך לביקור פתע, ומעירה לך בנונשלנטיות, ש"איך המטבח שלך נראה…", ו"הבגדים של הילדה לא מתאימים לעונת השנה" או כל הערה "בונה" אחרת.

הערה קטנה גורמת לך להתפרץ?

מאוד יכול להיות שההערה הזו תיפול מיד על הקרקע הפוריה בתקופה זו של אי שקט, חוסר הערכה, או תחושה של "לא רואים אותי". הנקודה מאוד מאוד רגישה לך, את לא מודעת לכך, והנה מגיע קש ששובר את גב הגמל [במיוחד אם יש לך שיפוטים קודמים על חמותך, שהיא "תמיד דוחפת את האף" "תמיד יודעת יותר טוב" …].

יש סיכוי לא רע שתתפוצצי עליה. נכון אמנם שלמתבונן מהצד, אין כאן סכנה ריאלית לחיים, אבל במצב הטעון והפגיע של מצבך הרגשי, עוד לחיצה קטנה על המקום הכואב גורמת לכאב בלתי נסבל ממש – ורוב הסיכויים שאת כלל לא מודעת לכל המהלך הפנימי הזה שלך. ובכל מצב של כאב רב שמייצר חוסר אונים רב, המוח הקדום מפרש את ההתנהלות כמצב מצוקה שמחייב היערכות חירום. וכאן נולד הכעס הראשוני.

אם נעצור אחרי תחושת הכעס הראשונית, בהזדמנות הראשונה שאנחנו חוזרים לנשום, וכבר לא נמצאים באותה מצוקה רגשית, נתייחס לכעס כאל תמרור עצור. אחרי הכעס הראשוני, נבדוק בתוכנו, איזה צורך אנושי חשוב לא נענה לנו בסיטואציה, ובאי מילויו הרגשנו כ"כ מאוימים או חסרי אונים. הכעס יכול לשמש לנו רגש חשוב וזמין, שיעזור לנו להכיר את עצמנו לעומק.

אם אחרי ההתפרצות, או כמה זמן שלוקח לך להיזכר שאת רוצה לנהל את התגובות שלך ולא להיות מנוהלת על ידיהן, תעצרי לבדוק מה היה שם שעורר את הכעס, שלא קשור לחמותך!

מה אנחנו באמת צריכים כשאנחנו כועסים?

היא אומנם הייתה טריגר, אבל היא רק הייתה המסמר האחרון בארון של מצוקה עמוקה כלשהי שאת כנראה שרויה בה, ללא קשר אליה. אם תעצרי לבדוק איזה צורך אנושי מאוד מאוד לא מתמלא לך בתקופה זו, שאת ממש חווה מצוקה רגשית בהעדרו. הכעס על חמותך יפנה את מקומו, לחמלה שלך לעצמך. תוכלי את לראות את עצמך, ולתת לעצמך מקום. השיפור ביחסים עם החמות, שלא יהיו מלווים בחוויה מתמשכת של רתיעה וכעס, יהיה רק בונוס קטן בדרך.

ברגע שמיקוד תשומת הלב עובר מהשאלה 'מי האויב שלנו?' לשאלה 'אילו צרכים חשובים שלנו לא נענו?', תחושת הדחק והדחף, שלפעמים מרגישים בלתי נשלטים, מפנה את מקומה לרגשות אחרים. במקום כעס נרגיש יותר אולי כאב או עצב. מיקוד תשומת הלב בצרכים שלנו מאפשר לנו להתחבר חזרה לשליטה שלנו בחיים ובהתנהלות שלנו, ולמצוא פתרונות אלטרנטיביים להתנהלות שלנו, פתרונות שאנחנו בוחרים, ולא התנהגויות שמנהלות אותנו כמנגנון אוטומטי.

יעל טומשין

יעל טומשין

אני יעל, בת 45, מלווה נשים באמצע החיים, שמתבלבלות לחשוב שהמשמעות של להיות במודעות עצמית זה להסתובב עם רשימת מכולת של "מה ואיפה אני לא בסדר".אז אני עוזרת להן להכיר את עצמן, להבין מה כואב להן בסיטואציה מאתגרת, ומה מקור העצמה שלהן, ולהכיר שיטות פרקטיות ליצירת תקשורת מחברת ומקרבת, קודם כל לעצמן, ואח"כ לצד השני, למרות שהוא נשאר בדיוק אותו דבר.
יעל טומשין