הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

תינוק בא לעולם, יונק, מתחיל ללכת.
ובתרבות שלנו, מגיע איזה שלב, בדרך כלל באיזור הגן או כיתה א', שהוא מתחיל להבין שמה שיש לו עכשיו – זה לא מספיק טוב.
״אתה עוד לא מתאים להצטרף לעולם״ המבוגרים בתרבות שלנו אומרים לו. ״אתה צריך ללמוד, להשתפר, לדעת יותר.
תסיים גן, כיתה א׳, אחר כך בר/בת מצווה (או כל טקס חניכה אחר בתרבות המערבית), תשרת את המדינה. אחר כך תלך לאוניברסיטה. ואז, בגיל 24 – 25, כשתסיים ללמוד, תתחיל לצבור נסיון. וגם זה יקח כמה שנים.
ואולי בגיל 30 – 355, אחרי שספגת כל הבנייה חברתית אפשרית, אתה תהיה מוכשר מספיק כדי להצטרף לעולם.
ואז נקשיב לדעתך – לגבי המציאות, החוקים, העולם ובכלל – כל מה שקיים.
אבל תבין – כדי שזה יקרה, אתה צריך להפסיק להיות ילד, להפסיק להיות מה שאתה.
עד אז, אתה אולי חמוד, אבל עדיין לא מוכשר מספיק כדי להצטרף לעולם״.

נדריך, אבל לא נתנשא.

בתרבות המזרחית העתיקה, לעומת זאת, הנימה הכללית נשמעה קצת אחרת.
בתרבות שמאמינה לעומק בגלגול נשמות, באחדות הקיום ובהבנה שלחוכמה אולי יש גיל, אבל לנשמה אין – בתרבות כזאת, הסאב-טקסט שהילד סופג היה די שונה:
״ברוך הבא לעולם.״ הם אמרו לו שם, במקום שבו מנגבים את התחת ביד שמאל ואוכלים ביד ימין (בלי סכו״ם). ״אנחנו מברכים אותך כחבר חדש בקהילת המין האנושי.
ותשמע, אנחנו עושים פה כל מיני דברים מאוד מוזרים – אל תעקם את הפרצוף, אנחנו יודעים שזה מוזר, אבל זה המצב. ואנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי ללמד אותך את החוקים ואת הסיבות שהדברים המשונים האלו קורים.
אנחנו נראה לך את הדרך, אבל לא נשתלט.
נדריך, אבל לא נתנשא.
ניתן לך חיים ונשמור עליך, אבל נזכור גם שההתפתחות שלך היא מבפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה – אף אחד לא יודע יותר ממך.
והידע, המוסר והחוקים שנעניק לך, לא נועדו להפוך לאישיות שלך – הם נועדו להיות כוכב צפון בשבילך. והדרך שבה תגלם את התפקיד שלך בעולם הזה – היא לחלוטין תלויה בך״.

ובמקום הזה, של דקויות, של ניסוחים, של גישות רכות – תחשבו כמה מרחב יש לילד להתפתח ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהעולם.

נפרדות

ובתרבות שלנו, אנחנו מחנכים לחוויה של נפרדות – של אינדיוודואלים נפרדים, בני אדם נפרדים אחד מהשני.
אנחנו חושבים שיש באמת ובתמים דבר כזה, אמיתי ומוחשי, שנקרא ״אני״, ו״אתה״, ו״עולם״ – וחושבים שיש הבדל אמיתי בניהם.
אבל האמת היא, ש״אני״ ו״אתה״ קיימים רק בפירוש שלנו שלנו לתחושות פיזיות, ובאשליה, שנובעת מסוג של פסיכוזה, שאומרת שהמחשבות שלנו הן ״אישיות״, ושהן לחלוטין שלנו – תחושת ״אני״ שנפרדת מהסביבה.

אבל, כמו שלא מעט שירי זן והמדע המערבי גם יחד יגידו לכם – רוב התאים בגוף שלנו מתחלפים לחלוטין תוך שנה.
והתאים האלה בנויים מהאורז שאנחנו אוכלים, שמגיע מארצות רחוקות, אחרי שגדל בזכות הגשם שירד, שהיה בכלל פעם אוקיינוס.
והאוקיינוס מתאדה ויוצר עננים, רק אחרי שקרני השמש חיממו אותו מספיק – והן בתורן, הגיעו בכלל מהחלל, מאותה השמש שמחממת אותנו, ונוצרה בתהליך התהוות של כוכב – אחד האירועים הכי עוצמתיים ביקום, תהליך טבעי ורגוע לחלוטין, שכולו ביחד המפץ הגדול.

והתחושות הפיזיות הן רק תחושות, כמו גלים באוקיינוס – באים והולכים מאותו המקור.
והמחשבות הן רק אירועים שמתהווים ומתפרקים, ואין להן המשכיות אמיתית – כמו סקוץ׳ מברזל, מחובר לחוט, שמבעירים אותו בחושך ליד המדורה ומסובבים ממש מהר – השובל של האש יוצר אשליה של עיגול מלא-בוער, אבל בפועל הבערה (או המחשבה) נמצאת רק במקום אחד בכל זמן נתון, וההמשכיות היא רק פרי הדמיון (או המיינד) שלנו.
אז אנחנו זה בעצם תהליך של התהוות והתפרקות. מהאורז. מהמחשבות, מהאוויר, הגשם, הכוכבים.
ואנחנו המפץ הגדול.

כשאני חושב על אתמול, אני עושה את זה עכשיו.

כי לא המדע ולא היוגים, לא הכירו בקיומו של זמן אחר חוץ מההווה.
המפץ הגדול קורה עכשיו. זה לא אירוע שהתרחש לפני 14.77 מליארד שנה, והסתיים מתישהו, אלא אירוע שעדיין מתרחש – המפץ הגדול הוא המציאות היום יומית שלנו.
הוא הטקס שלכם בבוקר, ולפני שאתם הולכים לישון, הוא השיחות היום יומיות עם אנשים, הנסיעה לעבודה, הוא המילים שאתם קוראים, הספה שאתם יושבים עליה, הטלפון שאתם מחזיקים, והידיים שלכם, שקצת מזיעות ביום קיץ חם (סוף סוף הקיץ חזר!).

במציאות אין עבר, ואין עתיד – הכל קורה בהווה. עכשיו.
כשאני חושב על אתמול, אני עושה את זה עכשיו. כשאני חושב על העתיד, אני עושה את זה עכשיו. כשאני כותב את הטקסט הזה, ואתם קוראים אותו, שניהם קורים עכשיו.
-״זה לא אותו עכשיו״, אתם אומרים?
זאת רק אשליה, אחיזת עיניים, תחושת נפרדות שנוצרה כשלימדו אותנו בתור תינוקות שיש עולם שהוא שונה מאיתנו, שצריך בעיקר להיזהר ממנו, ויש סבל שיגיע אם נטעה, ושאחרי גיל 30 תוכל להיות לנו דעה משלנו.

חיפוש חומרי – חיפוש רוחני

תחושת הנפרדות הזאת מייצרת את הצורך בחיפוש.
ברגע שנוצרת תחושת הנפרדות, הצורך בחיפוש חייב להיווצר יחד איתה – חיפוש אחרי משהו שישלים אותה.
ברגע שענן מתהווה, והופך לנפרד, הוא מתחיל ״לשאוף״ לחזור אל השמיים, ומתפזר. ברגע שנוצר גל באוקיינוס, הוא מתחיל ״לשאוף״ לחזור בחזרה אל המים.

״והאינדוודואל מחפש במליון דרכים שונות״ אומר ג׳ף פוסטר. ״בעולם החומרי הוא מחפש אחרי כסף, כח, בריאות. ובעולם הסו קולד רוחני הוא מחפש אחרי התעוררות רוחנית, נירוואנה, הארה.
אבל זה הכל אותו חיפוש – בין אם זה חיפוש חומרי או חיפוש רוחני, זה עדיין אותו החיפוש.
וזה הדבר הכי קשה לשמוע, אם אתה רואה את עצמך כאדם רוחני – אתה חושב שלהיות אדם רוחני זה איכשהו יותר נעלה או אציל מאדם לא רוחני. אבל זה בדיוק אותו החיפוש – אם זה החיפוש אחרי מליון דולר בבנק, או הארה רוחנית – זה תמיד החיפוש אחרי משהו בעתיד בשבילי. זה הכל קשור בבשבילי. זה הכל קשור באני נפרד.
אז האינדיוודואל (ברגע שהוא רואה את עצמו כאינדיווידואל) הוא תמיד מחפש.״

״יש אפשרות״ הוא מוסיף, ״שהחיפוש יכול להינטש. שחיפוש של תקופת חיים, חיפוש מתיש של משהו שהוא יותר, שנמצא בעתיד – משהו שישלים אותי בעתיד – יש אפשרות שזה יכול לבוא אל סופו.
ומה שעוד יכול לבוא אל סופו, זאת התחושה של אדם נפרד מהעולם, של גל נפרד מהאוקיינוס.
כל זה יכול להראות בצורה בהירה – אף פעם לא היה גל שנפרד מהאוקיינוס – הגל מאז ומתמיד היה 100% מים. 100% אוקיינוס. אף פעם לא היה *מחפש* נפרד. אף פעם לא היה האדם שמחפש״

כשהבודהיסטים מדברים על ״אין אני״, על זה בדיוק הם מדברים – זה לא אומר שאין גוף ואין אישיות, זה בסך הכל אומר שגם הגוף וגם האישיות שלך, הם בעצם לא שלך, לא נפרדים מהעולם. אתה גל באוקיינוס.
״איך נותנים לטיפת מים להשתחרר?״ שואל פתגם זן, ועונה ״נותנים לה לנשור אל האוקיינוס״.
״אבל ברגע שהפכה לאוקיינוס״, כותב יעקב רז, ״אז מה הטעם בלהגיד: ׳זאת טיפה שהשתחררה׳״
כי מאז ומתמיד היא הייתה מים, והאוקיינוס והנחלים והאדם – כולם מים.

אנחנו לא באמת מרגישים

״כמה מקולקל אני בעיניי שאני טורח כל כך לתקן אותי״ (יעקב רז)

ועם אותן האשליות אנחנו מסתובבים ביום יום שלנו, והן בעיקר מונעות מאיתנו להרגיש.
כי אף פעם אנחנו לא באמת מרגישים – כשבא עצב, אנחנו בדרך כלל דוחקים אותו הצידה, כשבאה שמחה, אנחנו יותר דואגים ממה יקרה אם תלך, מאשר עסוקים בלחוות אותה במלואה, וכשבא כאב, אנחנו יותר עסוקים במה המקור שלו ולמה כואב לי עכשיו בחזה או בראש, מאשר בפשוט להיות עם הכאב.
כי להיות הכאב, זה מה שאנחנו עכשיו, וכי ככה זה צריך להיות.

״העצב לא רוצה להירפא," אומר ג׳ף פוסטר."הוא לא מחפש ריפוי, הוא פשוט רוצה להיות עטוף באהבה״
הוא מסביר שבתהליך החיים שלנו אנחנו שואלים ״איך זה שאנחנו עדיין עצובים?״ אחרי שעבדנו על עצמנו כל כך הרבה, ומסביר כמה אלימות עצמית יש במילה הזאת ״עדיין״. כמה חוסר קבלה של המצב הנוכחי, של האני הנוכחי, וכמה הימנעות מהעצמי שעצוב באותו רגע קיימות בנו.
״ובמקום כל זה״ הוא אומר, ״אנחנו יכולים פשוט להרגיש. להיות עם הרגש, כאילו הוא היה הילד שלנו, שחזר ממסע במקום רחוק, דפק על הדלת שלנו, ועכשיו אנחנו מציעים לו אוכל, ומקום להניח בו את הראש״.
ושם, כשאנחנו רק מרגישים את המצב הנוכחי כמו שהוא, בלי לשפוט או לחשוב קדימה, נמצא הריפוי האמיתי.

הגעגוע

בתקופה האחרונה, הרבה בזכות שנתיים טיפול שהוא לא רק פסיכולוגיה, מדיטציה כמעט כל יום, ואימוני אייקידו 4 או 5 פעמים בשבוע, אני מרגיש שאני מתחיל באמת לחוות את ההווה. פשוט כמו שהוא.
זאת תחושה מאוד לא יציבה, שבאה והולכת, כשאני כל הזמן צריך להחזיר את עצמי אליה, אבל יש בה משהו שהוא שונה משמעותית מכל הדברים שהכרתי.
אני עדיין כועס, עדיין מתעצבן, מתאכזב, עצוב, לפעמים בודד. אבל משהו בכל התחושות האלה מקבל איזה איכות עדינה יותר. פתאום, ברגעים מסויימים, הן כבר לא משתלטות עליי.
זה כבר לא אני כועס, אלא פשוט אני. ויש גם כעס.
ואז אתה יכול, לרגע, לראות את הכעס, או כל רגש אחר, עולה לך בגוף, וברגע שאתה רואה אותו עולה, אתה יכול לזכור שאתה זה לא הכעס.
ואז, אתה כבר לא חייב להגיב מתוך אותו הכעס או החרדה. אז יש מרחב, שהוא אתה, והוא גדול יותר מהתחושות האלה.
והאתגר האמיתי בעיניי הוא לכבד את התחושות האלה, לא להיות מעליהן.
לתת להן את הביטוי שלהן, אבל לא בדרך שתתנגש באחרים, אלא בדרך שתשלים איתם. זה אולי הדבר הכי קשה בעולם, כרגע בעיניי.
כי כשהרגש עולה, הוא אוטומטית רוצה לסחוף אחריו הכל – אני כועס, כי אתה לא מקשיב לי, ואתה לא מקשיב לי כי לא איכפת לך ממה שאני רוצה, ולא איכפת לך כי אתה לא רואה אותי, ורגע אחרי זה כבר מגיעה מלחמה ועוד רגע כבר סוף היקום.
אבל יש איזה מקום, עדין יותר, שמצריך הרבה יותר שקט וסבלנות, בו התחושה היא רק תחושה. ואני יכול לכבד אותה, לעטוף אותה, להתכרבל איתה בלילות, אבל לזכור שהיא לא אני.
ואז לי יש הרבה יותר מקום, לראות את הדברים כמו שהם באמת.

נראה לי שההתקרבות הזאת להווה באה מתוך איזה געגוע שפיתחתי:
״עמוק בפנים כולנו מכירים את זה״ ממשיך ג׳ף פוסטר. ״כולנו היינו ילדים. כולנו מכירים את הרצון הזה לשחק עם החיים, את הספונטניות, התמימות הזאת, את התדהמה מהחיים כמו שהם. כולנו ראינו את העולם בפעם הראשונה.
זה רק שהתבלבלנו לתקופה – כולנו הלכנו לאיבוד בתוך משחק החיפוש.
ויש אפשרות שכל הדבר הזה יכול פשוט ליפול – כדי לגלות את מה שתמיד היה שם.
״אין בזה שום דבר חדש.״ הוא מסכם. ״זה גילוי של משהו שתמיד היה כאן. פשוט לא יכולנו לראות אותו – וזה כל מה שיש, זה כל מה שקיים.״
ולשם הגעגוע שלי. לאיזה תמימות שמתרגשת מהעולם כל רגע מחדש. וכשאתה מתגעגע, לפחות יש כוכב שאתה יכול ללכת אחריו בלילה – לדעת ששם הצפון, ושלא איבדת את הדרך.

ארד אקיקוס

ארד אקיקוס

"אתה בטח חושב שאני יהיר מאוד, אבל אני לא. אני מאמין שכאשר אתה יודע את התשובה, חשוב מאוד שתאמר מהי"
-פול וולי
ארד אקיקוס