כמעט בכל שבוע מתחילה הדרמה השבועית, מה אכתוב בפעם הבאה? והאם זה יצליח להתעלות ולהגיע לרמה של הפוסט הקודם? כאן התחלתי להבין שקיימת חרדה כלשהי. מרגישה קצת כמו להקה מדהימה בעלת אלבומים מצוינים, וכשעכשיו היא מנסה לחזור למשחק קיים החשש שהחומרים הבאים שתייצר יהיו פחות טובים מהשירים הישנים, ואולי הם יפגעו בשמה הטוב. #מבוהלת

 

אני מנסה לשייך את החרדה למשפחת הפחדים המוכרים, כמו פחד מקהל או פחד במה, לחץ כלשהו?

התחלתי להבין שיש כאן משהו מעבר, הפחד לאכזב ולחשוב שאני כישלון. זהו זה.  הרי הקולות בראש לא באמת עוזבים, אני רק יכולה להשתיק אותם ולדחוף אותם לפינה הכי אחורית וחשוכה במוח שלי ולחזור להיות ירדן שאני, חייכנית ואופטימית. והדחקה לא מאפשרת לשתף אנשים.  אני מנוסה בכל עניין הקשור להדחקה ולדחוף דברים מעצבנים לפינה האחורית והחשוכה שלי במוח. הפעם החלטתי להפסיק! אני רואה את הפחד שלי להכשל ואני לא פוחדת ממנו יותר.

 

כישלון זה לא תמיד דבר רע, ובטח ובטח לא משקף או יכול להעיד משהו עלי. המנטורית שלי הסבירה לי שכישלונות זה משהו שתמיד חייב לחוות בחיים, כי אין דבר כזה מושלם בטח ובטח שאם היינו יכולים לעשות דברים בצורה כה משולמת כנראה היינו רובוטים, חסרי צבע וחשק לחיות או לפעול. ככל שאחווה כישלונות כך אצליח לטפס עוד מדרגה בסולם שלי בדרך להצלחה. לפעמים כישלון יכול להיות גם דבר טוב. צריך להיכנס לפרופורציות ולהבין שלא כל דבר שעשינו אכן מתאים לנו ונכון לנו, מבחינת זמן או מבחינת רצון.

 

הבנתי שאין דבר יותר טוב מלשתף את הכישלונות שלי, להסתכל עליהם. כנראה שלא אלך ואצעק אותם מבניין גבוהה בשכונה #פחות.

 אבל ההודאה שלי בכישלון ויכולת ההבנה שבסדר גם אני בת אדם וכישלונות זה דבר שקורה, מעניק לי את השחרור הנפשי שאני יודעת שאני לא מחזיקה את העול הזה בבטן. אני יודעת שאני לא לבד בתחושה הזו, נכון? 

 

מתבוננת בעצמי ומה אני רואה?

בחורה פרפקציוניסטית, בעלת דרישות גבוהות מעצמי ולפעמים גם מהחברה. עד כדי כך,  שאם דברים לא נעשים בדרך שלי אני יכולה להתכחש אליהם ולהסיר אותם מאחריותי. בכל פעם שאני רוצה לכתוב אני מתחילה בדרמה.

שיחות אישיות שלי לבין עצמי, על מה אכתוב הפעם? האם זה בכלל מעניין מישהו? או הכי גרוע זה האם זה יהיה פוסט טוב כמו הקודם? אחרי שהצלחתי לכתוב פוסט ולפרסם, אני בודקת באובססיביות את כמות הקוראים, וכמובן ששולחת מליון סמסים לחברים כדי לוודא שהם באמת אהבו את התוכן.

קשה לי לדבר על טעויות וכישלונות, מפחד שאני אאכזב אנשים או שיסתכלו עליי בצורה אחרת ברגע שיגלו שאני לא מושלמת כפי שחושבים. היו פעמים שבחרתי להדחיק כישלונות כי פחדתי לאכזב את עצמי. ובחרתי לא לדבר ולשתף, הדחקה והכחשה היו חברות טובות שלי באותה תקופה.

מבינה שאין לי שליטה בהכל ויש דברים שנשגבים ממני. לומדת לקבל כישלונות אישיים ולשים לב שבכל הטעויות או הכישלונות הללו עשיתי חיים מטורפים, שלפעמים זו המטרה לשמה התכנסנו, לא ככה?! 🙂

למדתי שבמקום לשבת ולבכות אני יכולה לצחוק על זה ולהבין שעשיתי כל מה שביכולתי ולהבא ללמוד מן הטעויות שלי בכדי שאוכל להשתפר.

ההבנה שסוף סוף נחתה עליי זה שלאף אחד לא באמת מזיז הכישלונות שלי, ושאנשים לא יסתכלו עליי אחרת בגלל שכשלתי במשהו שניסיתי, אלא הם ידעו להעריך את התעוזה שהייתה בי לבצע את הפעולה שהובילה לכישלון.

כיצד פועלים וממשיכים הלאה?! אני אישית החלטתי להתחיל לצמצם את הקולות שרצים לי במוח ולהגביל את ההשפעה שלהם עליי. היום אני בוחרת לדבר על כישלונותי, להביט בהם ולהגיד הם שלי! הכישלונות האלו הם אלו שבנו ועיצבו את האישיות שלי, ועדיין בונים ומעצבים את מי שאני, אז הולכת להנות מהתקופה ואשתדל לברוח מה-overthinking המעיק הזה. 😉

ירדן אייזיק

ירדן אייזיק (20) ראשונה לדעת איזה שיר מתנגן, מכירה את כל מילות השירים וחובבתסוגים שונים של מוזיקה כמו: אינדי, פופ, רוק, פסיכדלי, ישראלי, דיסקו, סבנטיז, קלאסיקות.חולמת להיות עורכת/מפיקה מוזיקלית.