הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

בכל פעם שאני מרימה מצלמה לתעד רגעים ספונטניים ואחרים בחיים שלי אני מרגישה שאני עומדת בפני בחירה – לחוות את הרגע, כמו שהוא, או לתעד אותו, לחוות אותו מפרספקטיבה של זיכרון עתידי. יותר מזה, אני מרגישה שאני בוחרת אם להיות נוכחת בחיים שלי כפי שהם קורים כרגע, או להרחיק את עצמי מהם.

היו או לא היו?

באחת השבתות האחרונות יצאנו לטייל במעיין כלשהו לא רחוק מהבית. מדובר בפנינה קטנה ופחות מוכרת, אבל מוכרת מספיק בשביל שתמיד יהיו שם עוד כמה טבלנים יחד איתך.

בעודי יושבת לחכות לטבלני הבית שיסיימו את ענייניהם, הבחנתי בזוג שיושב ברכב, מנוע עובד, מחכים. היא מחכה שמשהו יקרה על מסך הטלפון שלה, הוא מחכה לה. אחרי עשר דקות בערך הם יצאו מהרכב. היא התקלפה מהשמלה הקצרה שלה ונכנסה בזהירות אל המים שהגיעו עד קרסוליה. הוא נשאר לעמוד על שפת הנחל וצילם אותה לפי הוראותיה המדוייקות מספר לא מבוטל של תמונות.

למקרה שתהיתם, היא לא נכנסה אל המערה שבתוכה המעיין עצמו. אני לא בטוחה שהיא אפילו ראתה את פתח המערה והמפל שמאחוריה. היא הצטלמה על רקע הכניסה וקני הסוף שמכסים אותה, וכשסיימה עלתה בחזרה מתוך המים, לבשה את השמלה שלה וחזרה להתעסק עם מסך הטלפון שלה.

זה לא לקח הרבה זמן עד שהתמונות נשלחו בשלל רשתות חברתיות וגררו תגובות שמחה בינה לבינו. הם סיפרו לקהל המתעניין היכן הם נמצאים, אמרו תודה על המחמאות, נכנסו לאוטו ו…נסעו משם.

כשהתבוננתי בהשתאות ברכב המתרחק לא יכולתי שלא לתהות – האם הם באמת היו כאן?

מצלמות ופרספקטיבות

נוכחות ברגע ובחיים בכלל מעסיקים אותי מאד, ואני מרגישה שאלו דברים שרבים מאיתנו בעידן הזה לא עושים מספיק. כשאני עוצרת לצלם תמונות ברגע, אני כמעט תמיד מרגישה שאני עושה בחירה שמרחיקה אותי ממנו, לא מאפשרת לי להיות נוכחת בו באמת. כשאני מצלמת אני רואה את המציאות מפרספקטיבה של זכרון, פרטי או ציבורי, ובנקודת מבט כזאת אני כמעט תמיד עסוקה בעריכה של אותו זכרון. אם דרך המצלמה, ואם בראש, במחשבה על מילים ותיאורים שיהלמו בעתיד את מה שהמצלמה קולטת עכשיו.

מאידך, תיעוד של רגעים וזכרונות מייצר רגעים במציאות אחרת. אם באופן פרטי, באיזשהו עתיד שבו נרצה להיזכר במעיין כלשהו, או באופן ציבורי כשנתענג על תגובות כאלו או אחרות שיעורר הזיכרון המצולם שלנו ברשת החברתית התורנית.

כשהאוטו של הזוג התרחק, יכולתי ממש לדמיין את אותה אישה עומדת למחרת במשרד ומספרת על הבילוי שלה במעיין בסוף השבוע. כמה יפה היה שם, וכמה נעימים היו המים והנה – תראו איזו תמונה יפה צילמנו שם. מבחינתה, היא באמת הייתה שם. הבילוי שלה היה אמיתי. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהיא באה לעשות שם. לייצר את הרגע העתידי הזה.

איך אתם בוחרים לפגוש את המציאות?

בסופו של דבר, אני חושבת שהכל חוזר לבחירה מודעת של הדרך בה אנחנו רוצים לפגוש את המציאות. אני מעדיפה להסיר מעלי חסמים ומחיצות כמו מצלמות כשאני חווה משהו מחוץ לשגרה. זה מאפשר לי חיבור טוב יותר עם עצמי, עם מי שאיתי ועם המקום. מאידך – אם בחרתי להיות באותו רגע בדיוק בפרספקטיבה של זכרון, האם זה אומר שאני לא נוכחת בו יותר? זו בחירה, וזו בחירה.

את הבחירה הזאת אפשר לעשות בכל רגע. רק תעצרו רגע, תנשמו שלוש נשימות מרגיעות, התחברו לקצב הנשימה או התמקדו באובייקט בטבע אם הוא זמין, ושימו לב איך אתם בוחרים לחוות את הרגע הזה.

והזה.

והזה.

אילת סיון

אילת סיון

מאמנת אישית מוסמכת, מלווה מוסמכת בהתמקדות, יועצת אסטרטגית בדימוס והיד עוד נטוייה
אילת סיון