הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

הרבה פעמים בחיי שמעתי את האמירה שהמודעות לבעיה היא כבר חלק גדול מהפתרון, ולא בדיוק הבנתי למה, כי הרגשתי שאני מודע לכל מיני קשיים נפשיים של עצמי ועדיין לא הרגשתי שהפתרון באופק. אני רוצה להתבונן באמירה זו, להכנס לעומקה ולהבין אותה.

בני האדם נולדים כך שבאופן טבעי בילדותנו נטבעים בנו דפוסי חשיבה, רגש, והתנהגות, ללא ידיעתנו והשתתפותנו המודעת.

כשאנו גדלים אנו מזדהים לחלוטין עם דפוסים אלו, ולא חושבים אף לא לרגע לערער עליהם. נסתכל לדוגמא על ילד צעיר שחווה בילדותו את מצוקת אימו שהייתה במשבר, ונראתה לו כמי שעומדת להתפרק.  אותו הילד מסיק בהתאם לגילו הצעיר, שתפקידו הוא להציל את אמא, ולהגן עליה, ולכן גם עדיף שלא יביא את צרכיו, ורצונותיו כדי שחס וחלילה לא יקשה יותר על אימו.  בשביל אותו הילד זוהי מסקנה מתבקשת, העוזרת לו להתמודד עם ילדותו, והיא גם מעידה על חוזקתו של הילד, לראות ולהתחשב בצרכי האחר, ולשים את צרכיו בצד למענו. (זאת דוגמא כללית מצד אחד, אבל היא מבוססת על חוויות שפגשתי כמה וכמה פעמים).

מה קורה לילד שלא שם את עצמו במרכז?

אותו הילד מזהה את עצמו לחלוטין עם הבנות אלו וגדל עם האמונה האחת שמה שמגדיר את נחיצותו ותפקודו בעולם זה לדאוג ולתמוך באדם האחר. שלרצונות והצרכים והקשיים שלו אין מקום בעולם, מכיוון שלהביא את עצמו ולשים את עצמו במרכז, יבוא על חשבון האדם האחר ויפגע בו. וכך הילד הולך ומתבגר, כאשר דפוס זה הוא חלק אינטגרלי מאישיותו, והוא לא חושב לרגע לערער על אמיתותו.

למעשה רוב הסיכויים שבמשך שנות התבגרותו, הוא בכלל לא יתעורר לקיומו של הדפוס, אלא פשוט יחווה אותו כחלק מעצמו, בדיוק כמו שהמוח והריאות הם חלק ממנו.

אבל הבעיה מתחילה כאשר מה שהיה נכון לילד בשנות ילדותו, הופך לגורם מעכב בשנות בגרותו. כאשר החיים, העבודה, הזוגיות, מבקשים מאותו הילד, למשל, להביא את עצמו, ולשים עצמו במרכז, את צרכיו (לדעת לבקש עבור עצמו שכר הוגן למשל), והוא לא מצליח לעשות זאת. הוא לא מצליח לשים את עצמו במרכז, גם כשזה הדבר המתבקש ממנו לעשות, והוא לא מצליח להפסיק לדאוג לאחרים גם כשזה לא תפקידו.

כלומר אותו הדפוס ששירת אותנו בילדות יכול להפוך לגורם פוגע עבורנו בבגרות, כאשר החיפוש שלנו כמבוגרים הוא אחר החופש הפנימי שלנו לבחור בכל סיטואציה את התגובה הנכונה עבורנו, ולא להגיב באופן אוטומטי ובלתי נשלט. אבל כאן חשוב לשים לב לדינמיקה פנימית ומאוד משמעותית נוספת, מכיוון שדפוסים רגשיים פועלים בתוכנו באופן יותר עצמתי ככל שהם יותר נסתרים מאיתנו. כך למשל דפוסים רגשיים מסוימים שאינם גלויים להכרה של האדם, פועלים באופן נסתר ופוגע בבריאות הפיסית שלו.

כשדפוסים נפשיים הופכים להיות כלא

אם כן כל אדם נולד וגדל ורוכש דפוסים נפשיים המשרתים את התפתחותו כילד, אך אצל כל אדם מגיע הרגע שדפוסים אלו הופכים להיות "הכלא" שלו, מכיוון שהם מפעילים אותו מבפנים ללא שליטתו ולרוב ללא ידיעתו. דפוסים אלו שבתחילה שירתו את התפתחותו מתחילים בשלב מסויים לפגוע באדם, וככל שהם יותר נסתרים ממודעותו של האדם, הם פועלים בנפשו באופן עוצמתי יותר.   אבל למזלנו הרב התודעה של האדם היא תודעה מתפתחת, וככל שעוברות השנים האפשרות של האדם למודעות עצמית, כלומר להכרה של עצמו הולכת וגדלה.

באופן כללי ניתן לומר שהמודעות העצמית מתחילה להתאפשר בגיל ההתבגרות, ובשנות ה- 20. הופכת באמת למשמעותית בחיי האדם, פחות או יותר מגיל 28, כאשר בכל שנה אפשרויות המודעות העצמית הולכות ומתרחבות. בהתאם לכך, אנו נראה שהחל מגילאי ה- 20 ועוד יותר לקראת שנות ה -30 ואילך, יותר ויותר בני אדם מסביבנו עושים תהליכים של התבוננות לאחור, הבנה של עצמם, וניסיונות לשחרר דפוסים ישנים ולמצוא את עצמם ואת דרכם הייחודית.

מזל שאנחנו מתבוננים בעבר ומנסים להבין את הדפוסים

ולמה זה מזלנו? מכיוון שאם הדפוס הפוגע פועל בעצמה גדולה יותר ככל שהוא נסתר, אז ככל שנהפוך אותו לגלוי יותר, כלומר ככל שנכיר אותו יותר, כך עוצמת פעולתו בתוך נפשנו תחלש. ובמקביל להחלשות הדפוס, ה'אני' של האדם מתחזק, כלומר אותו החלק שקודם לכן ישן ביחס לדפוסים הנפשיים שלו, ונתן להם לנהל אותו, עכשיו מתעורר אליהם, הוא מזהה אותם, הוא מכיר אותם ומכיר בהם, ועל ידי הכרה זו הוא מתחיל להיפרד מהם.  הדפוסים מאבדים בהדרגה מאחיזתם באדם, והוא לעומתם מתחזק והופך להיות זה שמנהל אותם.

הראייה עצמה, או ההכרה העצמית, היא בעצמה הכוח המרפא החשוב ביותר. 

טוב. ראיתי, הבנתי, ועכשיו מה?

אותה הראייה איננה פעילות חד פעמית, בעלת מטרה וסוף, אלא פעילות אין סופית של מודעות עצמית הולכת ומתרחבת לממדים העצומים של מרחבי הנפש והקיום האנושי.  כאשר אנו מתבוננים בדפוס תגובה שלנו, אנו יכולים להרחיב את התבוננותנו באופן מודע על ידי כך שאנו כותבים את הדפוס, ועל ידי כך שנצייר אותו, ואולי גם נפסל אותו, ונעשה כל מה שביכולתנו כדי להחצין את מה שעבד במחשכים, ולהפוך אותו גלוי, מוחשי ובהיר להכרה. אנחנו נחפש אחר ההקשרים, אחר הזמנים שבהם הוא מופיע, אחר המצבים שבהם הוא מופעל, אחר הרגע הראשון שאנו זוכרים שקשור לאותו הדפוס, ואחר זיכרונות נוספים הקשורים אליו.

אנחנו יכולים כמובן לעשות זאת גם בעזרתו של יועץ ומטפל, שיכול להנחות ולעזור לנו להתקדם בתוך תהליכים אלו.

אחת התגובות הנפוצות, שאני מכיר גם מעצמי וגם מאחרים, היא להגיד ' טוב. ראיתי, הבנתי, ועכשיו מה? מה עושים? מה זה יעזור לי לדעת?

וזאת הנקודה שברצוני להדגיש כאן – עצם הזיהוי וההכרה כפעילות מתמשכת (כלומר שוב ושוב לזהות את הדפוס העובד בתוכנו, ולהמשיך לנסות להכירו יותר ויותר), היא הפעולה, ואז השינוי והדבר שאותו עלינו לעשות, יגיעו באופן טבעי מתוכנו.

 

 

ניר עופר עזריאל

שמי ניר. אני נשוי באושר ליעל, יש לנו שני ילדים, ואנו חיים בנס ציונה. בעברי הלא רחוק עבדתי כמחנך עם הגיל הרך, ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכותרפיה של גוף, נפש ורוח, ובעבודה עם הביוגרפיה של האדם.עדיין שומר על קשר עם החינוך ועובד עם צוותים של גני ילדים, ועם הורים.אוהב לחקור וללמוד בעיקר את נפש האדם, ואוהב לחלוק עם אנשים את המחשבות, הרגשות והתובנות שלי.