הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

תכל'ס, הייתי ילדה פחדנית. גדלתי והפכתי לנערה ביישנית, מופנמת וחסרת ביטחון עצמי. עברתי דברים קשים אבל אף אחד לא הבחין בכלום כי המעטה שכיסה היה פיצוי מנצח שהסווה טוב טוב את כל הקושי הפנימי הזה.

צרחה פנימית

קצת לפני גיל 40 פגשו חיי בתחום האימון. ולא, לא בגלל "משבר גיל הארבעים", לא בגלל שום כותרת מבחוץ אלא בזכות האמת הפנימית שלי שבה הסכמתי והעזתי לגעת ולחשוף. גיליתי לעצמי את כל הסודות שהסתרתי שנים. אספתי את הכוחות ואזרתי אומץ להושיט לעצמי יד. הגיע הזמן שיד לעזרה תינתן לי בפעם הראשונה בחיי. הבנתי שאף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילי. למדתי – דרך הכאב, חקרתי – דרך הכאב, התמודדתי – הרשיתי לכל הרגשות שצפו להיות שם וסוף סוף לא פחדתי להרגיש אותם והכי חשוב, להכיל אותם ,להסכים לצמוח מתוכם ולהיות חופשיה. לשחרר את האסירה לחופשי.

בגיל 41, ילדתי את בני השני, קראתי לו: עמית. כבר בהריון ידעתי, הרגשתי, בבטן הרכה, שהלידה הזאת תהיה גם הלידה של עצמי. חדשה, מתוקנת. החירות שלי לבחירות מודעות בחיי, העצמאות מהמקום המדויק לי, ורק כי אני החלטתי. את השדונים אילפתי להירדם כשהציקו מדי.

נערה אבודה

הייתי חייכנית, הייתי מקסימה, נעימה, מנומסת. לרב, רצו בחברתי אבל בזמנו לא הבחנתי בזה. נמנעתי מאנשים, נמנעתי ממצבים מסוימים, לא הבנתי למה זה קורה לי, לא הייתי מודעת כפי שאני היום. אז סיפרתי לעצמי סיפורים, הרי אנחנו אלופים בלספר לעצמינו סיפורים. את לא מספיק טובה, את לא ראויה, את עצלנית. הסיפורים האלה עיצבו אותי כנערה מתבגרת והולידו עצבות, בדידות, חוסר סיפוק תלות והטלת אשמה על מקורבי שציפיתי שימלאו לי את בור התהום העמוקה שנוצרה בחלל חדר האושר. הייתי אבודה. צרחתי הצילו לעיתים, בדרך שלי, אבל אף אחד לא הבחין. למה? כי לבשתי את מסכת הגיבורה, הייתי זו שכל הזמן דאגה לאחרים, סיפקה את צרכיהם, ייעצה, תמכה ועזרה חוץ מלדעת איך לעזור לעצמי. פשוט ככה – לא ידעתי איך.

השדונים שטיפחתי

שנים הסתובבתי ביקום סמוכה ובטוחה שאני חייבת וצריכה להיות אימא, רעיה למופת, זה מה שראיתי, זה מה שידעתי, ולשם שאפתי. עמוק, עמוק, ידעתי שאני גם רוצה לעשות עם עצמי משהו…משהו בעל ערך, משהו שיתרום לי סיפוק, עונג, שיעזור לאחרים והכי הכי חשוב – שיאפשר לי להרגיש משמעותית. יופי, אז רציתי, עשיתי עם זה משהו? וודאי שלא. האמנתי לקולות ולשדים שטיפחתי טוב טוב אצלי בראש. אני לא יכולה. אני לא מסוגלת. הם צודקים. עדיף לי ככה.

בקיצור, שקרים עצמאיים, פחדים אינסופיים, סיפורים שסיפרתי לעצמי וסודות שלא גיליתי לעצמי: נו, ככה זה, אין מה לעשות, כנראה וככה זה צריך להיות.

 האישה שנולדה

7 שנים לאחר מכן, מתוך ניסיון חיים ארוך ומוצק שבזכותו אני היום מאמנת ומעצימה נשים ואימהות לנערות מתבגרות, חוקרת את תת המודע ותומכת ומלווה מתמודדי סרטן ומשפחותיהם. כיום, אני סמוכה ובטוחה, שזכיתי.

זכיתי להכיר ילדה מדהימה, שליוותה אותי כל הדרך להצלחה.

ירונה זהבי

 

||

חיה באותה מציאות של אחרים

באותו עולם

קשוח ומנוכר

מרגישה שונה, מוזרה (בקטע טוב)

חולמת חלומות

מעזה להגשים

רגישה מאוד

אוהבת אדם, אוהבת חיות,

מתרחקת מרכילות, מחפשת את האמת,

רוצה את האהבה

מריחה את האביב

מצלמת טבע

רואה את הציפורים,

שומעת את הציוצים,

משחררת את אזיקי המחשבות

שבנו את החומות בילדותי

והולידו את הפחדים בבגרותי,

משחררת את האסירה

לחופשי, לחירות

מאמינה בדרכי

קופצת ויודעת שהרשת תהיה שם

נשארת נקייה עם האמת שלי

עם הרגש החשוף

שהפעם

עוטה עצמו באומץ

וזורק את המסכה

שחיפתה עליו

שנים

מחייכת, מחייכת, מחייכת

ויודעת

שברגעים הכי חושפניים שלנו

ברגשות הכי אותנטיים שלנו

הדברים הכי טובים והמדויקים לנו

מגיעים

הרגש האמיתי, שהיה עטוף במעטה

זה שיצר את הפחדים בעבר

יוצק עכשיו את האמת שלנו

כי הוא חשוף ועירום לעינינו

כי העזנו להרגיש אותו

כפי שהוא

ללא כל צורך באישורם של אחרים

זו האמת שלי

זאת חירותי

חג אביב שמח

#אומץלגעתבאמת

ירונה זהבי

ירונה זהבי

מאמנת נשים ואימהות לנערות מתבגרות. מלווה ותומכת בהתמודדות סרטן השד at אימון המוח
אמא לשני בנים נפלאים, חיה ונושמת תנועה וריקוד. מאמנת ומכוונת נשים ואימהות לנערות מתבגרות להצלחה ותעוזה. תומכת ומלווה בהתמודדות סרטן השד.
ירונה זהבי