הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

הרהורים בפתחה של שנה חדשה.

כדרכה של כל שנה שמתחילה, סמוכה היא לגמרי לסיומה של שנה קודמת. עת של חשבון נפש, של התבוננות פנימית, של עשייה מול התכוונות, של רצוי מול מצוי ושל פערים. וואו כמה פערים. מתוך כל אילו מתבוננת פנימה על מערכת היחסים שלי עם עצמי.

קחי לך נייר ועט, וסביבה נטולת רעשים. פעם ביום גם לך מגיע שקט. ממש שקט.

ערכי ספירת מלאי

בחני מערכות יחסים חדשות שנוספו השנה. בדקי מערכות יחסים חדשות ומה הן הוסיפו לחייך,  מערכות יחסים אחרות שבחרת להעמיק ולהשקיע בהן וגם כאלה שהירפת מהם, שהתרחקת, שהתרחקו, מערכות יחסים שאפילו הנחת להם להתפוגג אל תוך האופק. ואז שאלי למה. ממש למה.

אנשים שנמצאים בחייך בכל עת הן מתנות גדולות. הן השתקפות מדוייקת של מערכת היחסים שלך עם עצמך וגם מאפשרים להבין את הנקודות בהן עלייך להוסיף להתפתח, ומה עליך לשחרר.

אני למשל עורכת רשימה – מול כל מערכת יחסים שהעמקתי – מה המתנה ומהו השיעור, ונשמות חדשות שנשמתי פגשה – אני ממש מתבוננת בהם ומבינה מה מקומם בתוך חיי ואיך אני מתרחבת ואיך רוחי ונפשי גדלות ומתעצמות. (עד שלא כותבים לא מפנימים – אמרתי לך )

ובמקומות אחרים – ששיחררתי – מה בחרתי להרחיק מתוך חיי, מה השיעור שלקחתי עימי להמשך הדרך, ואפילו עושה מן שחרור רגשי ומנטלי ורוחני מהנשמה שהיתה קרובה ומתרחקת. (קצת רוחני, אבל בשבילי זה עובד).

מערכות יחסים מעכבות

ויש גם אספקטים אחרים. ישנם מערכות יחסים מעכבות, שמניחות אפילה, שאינן מטיבות. אילו המקומות שבהם את צריכה לסלוח לעצמך. ממש לסלוח. צריכה ללמוד להיפרד. לשחרר באהבה.

אז נכון. זה לא תמיד מובן (אפילו לא לעצמי). בעיקר זה לא מובן ברגע שזה קורה. מה היה שם? למה הקרירות הפתאומית. מהיכן נובע המרחק (בעיקר זה הרגשי). ואצלי זה תמיד מלווה בטעם מסויים של האשמה עצמית, לקיחת אחריות והיעדר סליחה לבחירותיי (תהינה טבעיות ככל שתהיינה).

נקודה מהותית. מתעכבת בשביל להבהיר את עצמי.

אשמה עצמית היא תחושה שיוצרת כאב בכל הגוף. בכל תא מתאיו. מחניק קצת בגרון (מכירה את ההרגשה?). אם לא נשתהה, נתבונן, נבין, נקבל ונשחרר באהבה, היא תוסיף ותלווה אותנו. והכאב יתעצם. ויחזור אלינו בוורסיות שונות – ברבדים שונים של מי שאנחנו (ברובד הפיזי זה ממש יכול להתממש בדמותה של מחלה), כל השאלה מה עוצמת האשמה שאנו מניחים על עצמנו ובתוכנו.

טוב הבנו. חייבים לשחרר.

עד שלא נשחרר – לא נסלח לעצמנו. ובעצם מה הסליחה אומרת? הסליחה מאפשרת לאהוב ולקבל את עצמי כמו שאני. כל מקום אחר מאפשר לתחושה של "אני לא מספיק טובה" להרעיל את חיי.

זו בעצם הסליחה המהותית. להיות בהוויה של סליחה עבור עצמנו. לדעת ולהאמין שבכל נקודה בזמן עשינו כמיטב יכולתנו. רצינו והתכוונו ובאנו ממקום של טוהר ותמימות. וכשיש פער בין תחושותינו ובין אחרים, וכשאנו חשים אי נוחות, או הגבלה או מרחב לא מתאים – חובתנו (לא זכותנו- ממש חובתנו) בשם בריאות נשמתנו – להיפרד ולשחרר.

סולחת מראש לעצמי. סולחת כי מבינה שתחושת אשמה מתמשכת ומצטברת מייצרת אינסוף רעל פנימי שמטפטף ומזיק ומצטבר ויוצר סביבה חומצית. בסביבה מסוג זה אין התפתחות (תשאלו כל מדען הוא יאשש זאת). סולחת מראש לעצמי מתוך הבנה ברורה כי כשאינני סולחת אינני מאפשרת לעצמי לאהוב את עצמי. ככה. פשוט.

נסיים בכתיבה משותפת, באותיות של קידוש לבנה – כי כמו השלום – גם הסליחה – מתחילה בתוכנו. לגמרי בתוכנו. שנני, זכרי, כתבי – נקטי בכל פעולה שתעזור לך להטמיע זאת. כך אני עושה.

מניחה סליחה טהורה ומהותית, הוויה שלמה של סליחה עבורי ועבור אחרים, ואפילו מפקידה בידכם מראש גם המון סליחה גם לשנה החדשה.

 

גלית יהב

מכינה ומתכוננת, מתכוונת ונכונה לצאת למסע אישי, פנימי וחיצוני, עם מיטב כליי, כפי שנרכשו במהלך השנים ועם נפשי ונשמתי ועם הדרכה אינסופית בכל מקום שאני נמצאת בו.
מאמנת אישית ובעלת חנות מתנות בנס ציונה בשם "נגיעות".