חזרת מהעבודה, נעלי הספורט שוב מלאות בחול על השטיח, ושוב צרחת על הילד כאילו אין מחר. אם אחרי שעה עדיין בא לך לחנוק אותו, וגם את יורדת על עצמך שהתפרצת עליו, כדאי שתקראי את זה.

זה בגללי. אני חלשה

הרבה פעמים אנחנו מסתובבות עם רשימת מכולת ארוכה ומסודרת של מה ואיפה אנחנו "לא בסדר" – לא משקיעות מספיק בילדים, משקיעות יותר מידי בעבודה, לא משקיעות מספיק בספורט, משקיעות יותר מידי בשוקולד וכו'…

לחלקנו, יש גם סעיף ברשימה, "זה בגלל שאני חלשה" או "בגלל שאין לי אופי". לכעוס על עצמך מבזבז לך המון אנרגיה. ולא מקדם אותך.

צרחת, ועכשיו שעה אחרי את אוכלת את עצמך, איך זה משפיע על המציאות שלך כרגע? מצב רוח רע. אולי מיואשת, מאוכזבת או עצבנית. איך זה משפיע על היחסים שלך עם הילדים כרגע? עצבנית, מתוסכלת, חסרת סבלנות, לא בדיוק אחר צהרים כייפי עם אמא.

מה קורה בינך לבין עצמך? בנוסף לזה שחזרת עייפה מהעבודה, ויש לך רשימת מטלות בבית שעוד לא סיימת, את מסתובבת עם תעוקה כי "אני אשמה", "אני אימא נוראית" "אני הורסת להם את החיים" "אני לא מצליחה לשלוט בעצמי" נשמע מוכר? לא בדיוק מקדם אותך גם במישור הזה.

עושה כמיטב יכולתך

עכשיו משחק – דמייני איך יראה אחר הצהרים שלך, אם למרות שצרחת על הילדים, הצלחת להתחבר לעצמך חזרה ולהירגע,  ואת כבר לא מותשת או מאוכזבת או מיואשת. אילו אפשרויות לפעולה נפתחות לך עכשיו ביחסים שלך עם הילדים שלך? וביחסים שלך עם עצמך?

אם זה נשמע לך והיית רוצה לנסות לחוות את זה, אני מציעה לך נקודת הסתכלות אחרת על הסיטואציה.

כולנו, וגם את, פועלים תמיד כדי למלא צרכים אנושיים שלנו.

אנחנו תמיד פועלים כמיטב יכולתנו לטובתנו. גם אם זה לא מרגיש ככה, אפילו כשצרחת, זה היה מיטב יכולתך לאותו רגע. מבאס, אבל אנושי.

וזה לא שאני מעודדת אותך להמשיך לצרוח, כי כשיהיו לך אמצעים לפעול אחרת, את תעדיפי להיות, בכל מצב, מאושרת שמחה ורגועה, ולא עצבנית כועסת וצורחת. נכון?

מה שצריך עכשיו זה לנשום.

התחילי מלחזור ולהתחבר לעצמך:

הפעולה הקריטית הראשונה היא לנשום. נשימה עמוקה. ואני לא מתכוונת לספור עד עשר. אני מתכוונת פיסית, לקחת אוויר לריאות. אנחנו שוכחות לנשום ורוב שעות היום הכל מכווץ וחנוק לנו בפנים.

אנחנו כ"כ רגילות לחנק הזה שאנחנו לא שמות לב. אז אני מציעה לך, אפילו עכשיו, לקחת רגע נשימה עמוקה לריאות. תרגישי איך זה משפיע עליך.

שלב שני לשאול את עצמך, מה קרה שם בשטח, רגע לפני שהתחלת לצעוק. מה ראית או שמעת שהקפיץ לך את הפיוזים? הילדים צעקו אחד על השני? הילד השאיר נעלי ספורט מלאות בחול על השטיח בסלון?

השלב הבא, לשאול את עצמך מה הרגשת כשראית או שמעת את מה שקרה. התייאשת? התאכזבת?

כי מה היה חשוב לך שם באותו רגע, שלא קיבל מענה? היית זקוקה מאוד לשקט אחרי יום עמוס בעבודה? לשיתוף פעולה במטלות הבית כדי לא להרגיש עם זה לבד? שיראו אותך וייקחו בחשבון את הדברים שיקרים לך?

הרווח הגדול והמידי בלמצוא ולדייק את צורך האנושי העמוק, שלא התמלא, ושהעדרו הביא אותך למצוקה שגרמה לך לצעוק, הוא תחושת הקלה אמיתית. העצבים והכעס מתפוגגים. באחריות. וזה לא אומר שאת מרגישה מאושרת מזה שצרחת על הילדים, זה רק אומר שאת כרגע לא אוכלת את עצמך על הדבר הזה. רוב הסיכויים שאת עצובה שזה קרה, כי היית מאוד רוצה להתנהל אחרת, אבל את רגועה. עכשיו את יכולה לבחור מחדש איך לנהל את הסיטואציה עכשיו.

הוא שם עליך פס?

ולסיום- כולנו פועלים למלא צרכים אנושיים שלנו – גם הילדים שלך. את מכירה את הילד שלך.  איזה צורך אנושי יכול היה להביא אותו להשאיר נעליים מלאות חול בסלון? ונורא נורא קשה להפריד את זה מהמחשבה האוטומטית של "הוא שם עלי פס"- נסי רגע, כמשחק מחשבה, להיכנס לנפש שלו.

איזה צורך אנושי את מנחשת שחשוב לו? אולי הוא מחזיק את עצמו חזק חזק יום שלם בגן/בבית הספר לשמור על החוקים והכללים, ובכלל בנשמה שלו הוא צפור דרור. אולי הוא כמה לחופש. למרחב. לזרימה.

נסי לדמיין, אולי חופש חשוב וחסר גם לך?

וחשוב מאוד. זה שלילד חשוב החופש, לא אומר שאת אמורה להסכים שהוא יעשה לך ארגז חול בסלון.  אבל – וזה אבל גדול- כשאת באה לנהל איתו שיחה על הדבר הזה, וכמה חשוב לך הסדר/שיתוף הפעולה או כל צורך אחרת שמצאת; והוא שומע, שאת מבינה, שהמקום שממנו הוא פועל זה מהצורך שלו, לטובתו, ולא כי הוא לא בסדר; זה מקום לגמרי שונה ועוצמתי להגיע ממנו לשיחה על פתרונות לקונפליקטים.

נסי בעצמך.

יעל טומשין

יעל טומשין

אני יעל, בת 45, מלווה נשים באמצע החיים, שמתבלבלות לחשוב שהמשמעות של להיות במודעות עצמית זה להסתובב עם רשימת מכולת של "מה ואיפה אני לא בסדר".אז אני עוזרת להן להכיר את עצמן, להבין מה כואב להן בסיטואציה מאתגרת, ומה מקור העצמה שלהן, ולהכיר שיטות פרקטיות ליצירת תקשורת מחברת ומקרבת, קודם כל לעצמן, ואח"כ לצד השני, למרות שהוא נשאר בדיוק אותו דבר.
יעל טומשין