הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

כשהייתי בת 18 שקלתי 45 ק"ג- אנורקסיה קוראים לזה היום. עשר שנים לאחר מכן, שקלתי 100 ק"ג ואז הפסקתי לספור.
עניין האוכל בבית הוריי -שהיה כר גידול פורה בחיי היה עניין שמכסה כל מחסור,  מכסה עניין רגשי, מעל עניין כלכלי וחוסך שיח- כי הפה מלא במיני מזונות.

משבגרתי, המשכתי לאכול או הפסקתי לאכול וזה בעצם לא משנה. כי כך או כך הכל סבב סביב השורש "א.כ.ל".

כשנולדו ילדיי, הבנתי שאוכל הוא מקום של שליטה ושל כוח. 
מקום שהוריי לא יכלו בשלב מסוים לשלוט בכמה יכנס או יצא דרך כל הסוגרים.

הבנתי שזהו כלי נשק בידיי ילדינו, זהו המקום האחרון בו אנו לא יכולים להכניע את הילד.

בנוסף הבנתי שבגלל שהעיסוק בבית הוריי ותשומת הלב ניתנה דרך האוכל, כי בעיניהם הורה המשאיר את ילדו רעבים הוא הורה מזניח.

בחרתי לא לשים את האוכל במרכז הבית

ילד יכול לקבל המון תשומת לב סביב נושא זה, אז בחרתי לא לשים את האוכל על השולחן. לא כמו שזה נשמע, שמתי אוכל בשפע בשולחן,  אך הוא לא מרכז הבית. הוא לא על השולחן במובן התודעתי.

אם ילד מילדיי שכח את הסנדוייץ' בבית-אחרי שהוא הבין שזה באחריותו, אז אני אמא טובה דיה כי לא רצתי אחריו ביום גשום לבית הספר בכדי "להציל" אותו מהרעב.
ואם הילד לא ישב לאכול איתנו אחרי שקראנו לו באהבה, אז או שהוא אכל אוכל קר או הסתפק בפרי.

ואני אמא טובה דיה.

בחרתי לא להפוך את האוכל לנשק יום הדין,  בכדי שהוא לא יכוון עלינו ויפגע בנו ולא פחות בילדינו.

ואתם?
דינה

דינה אלטשולר ויסוצקי

שמי דינה אלטשולר ויסוצקי.אמא לשלושה מופלאים. מנחה ומלווה הורים, משפחה ובני נוער. מוסמכת מכון "אדלר". בעלת ניסיון רב שנים בעבודה עם בני נוער. מנחה ומלווה הורים בשאלות ההורות, במפגש האישי עם הילד שלי והילד שהייתי ובשאלות הורות ומשפחתיות שונות ומגוונות.