הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

איך המחלה שהפכה למתנה שלו היא הסיפור שלי.

לקח לי בערך שנה ללמוד איך לבטא את השם של המחלה שלו.

לא ספרתי כמה זמן זה לקח לשחרר את הכעס, האכזבה והשליטה בכל מה שלא קרה, לקח לי שנתיים לתת לו את כל התמיכה שהוא היה זקוק לה.

ורק אח״כ חיפשתי את המקום שלי בתוך המחלה שלו, הסיפור שלנו, המתנה שלו.

שף ואיש ברזל שקיבל פתק מהרופא

רן הוא שף ואיש ברזל אבל רוב הזמן הוא השף הפרטי שלי, גם אב ילדיי וגם השותף העסקי.

סיר לחץ שכזה שיוצר תבשילים פיקנטים, חריפים, עדינים, רעננים אבל תמיד טעימים.

כשהכרתי אותו לפני 17 שנה הוא היה דובון עייף שרוב הזמן נם את שנת החורף שלו, כשגדלנו והתבגרנו פתאום זה נהיה קצת מלחיץ, משפחה עם ילדים ועסק והורים ומה לא (אם רק היו מספרים לנו שהחיים הם לונה פארק של עליות תלולות ומורדות חדים)

לפני 6 שנים הוא חזר הביתה מבדיקות אצל המומחה, ד״ר אבלין, עם פתק מהרופא.

מבחינתי זה היה פתק שבסה״כ נותן לו לגיטימציה להתחמק מכל אותם דברים שכעסתי עליו שהוא לא הצליח לעשות.

פיברומיאלגיה או כמו שמכנים אותה בעברית ״דאבת השרירים״, היא מחלה טורפת שמכלה כל פיסה טובה.

בוגדת בגוף שמארח אותה, הרסנית לסביבה שקרובה אליה ומפתיעה כל פעם מחדש.

לצעוד במסלול שלצידו

ביום בו שחררתי את המחשבה עליי ועל ההתמודדות עם המחלה שלו, איפשרתי לעצמי גם לנשום, להתנתק ולהיות מוכנה לצעוד איתו בדרך המוזרה שהוא בחר לצעוד בה.

הכנסתי עצמי במודע לחיות בצילו, יצאתי מאיזור הנוחות שלי החזקה, התובענית, המלכה, לטובת ויתור ארוך ומתמשך ובעיקר מתחשב בו.

מה שלא הבנתי אז שהדרך שצעדתי לצידו הפכה להיות מסלול אישי משלי.

יש מלא קלישאות שיכולות להשתלב כאן בסיפור שלי, אבל המציאות שלנו היא כנראה קלישאה אחת גדולה ומורכבת.

כן אפשר לנצח, כן זה שמצליחים להגיע לפסגה לא אומר שהדרך לא היתה קשה וכואבת במיוחד. כן. זה שמאושר ומחויך ונעים לא אומר שמצליחים לישון כל לילה (ומזל אחרת מתי היינו כותבים :-).

על קו הסיום עם המחלה

אבל זה אומר שאפשר להסתכל למציאות בעיניים ולנצח אם מוכנים לעשות כל מה שנדרש.

רן מספר את הסיפור שלו כדי לעזור לאנשים להתמודד עם הכאב הפרטי שלהם, לתת להם תקווה לחיות ללא כאבים.

אני מספרת את הסיפור שלו כי הוא בעצם הסיפור שלי, כשהוא היה על קו הגמר בתחרות נאחזתי חזק בפרס (הצורך להיות זו שמקריבה ונותנת ומאפשרת) ואז הבנתי שזה הסיפור שלו, לא שלי.

והמשכתי לצעוד לצידו ולטפס גבוה בשבילים מקבילים.

והשבילים שלנו שהיו מקבילים הצטלבו הרבה אבל לעולם לא התרחקו גם כשהיה מאוד תלול.

וכל מה שצריך זה לשנות את נקודת המבט (זה רק נשמע קל ופשוט אבל זה מסובך).

החיים בצל המחלה לא היו קלים כשלא ידעתי מול מי אני מתמודדת, אבל הם יכולים להיות הרבה יותר נעימים ופשוטים כשיש מי שמאיר לך את הדרך.

אני משתפת באהבה את המדריך שרן כתב שנוכל להאיר לעזור ולתת פתח למשהו חדש לחולי פיברומיאלגיה ותשישות כרונית.

פיברומיאלגיה ״המתנה שלי״ 

 

שלומית בכר

אני אישה שאוהבת לחיות, אמא מתאמנת, כותבת שאוהבת לחלום, בת זוג מאפשרת, שחקנית הגנה מתאבדת, מדריכה שלומדת ולאו דווקא בסדר הזה