הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

תם הטקס. יום השואה הסתיים. הדגלים קופלו וה VOD חזר לפעול כסדרו. המחסניות של רגשות הצער, העצב וצקצוקי הלשון הקולקטיביים החלו להיטען מחדש לקראת המנה העיקרית שתגיע בעוד כשבוע. יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.

אבל בואו נעזוב לרגע את המתים. הם הרי לא הולכים לשום מקום.

טראומת המלחמה

בעוד 10-15 שנים כשאחרוני ניצולי השואה כבר לא יהיו ביננו נתעורר לצלילי טרגדיה חברתית אחרת שמתרחשת גם בימים אלה. הטרגדיה של הזנחת ונטישת פצועי ו/או נכי מלחמות ישראל לדורותיהן. אלה ששרדו את המלחמות הקטנות שלנו, הן מלחמות כחול לבן. מלחמות תוצרת הארץ.
רבים מאתנו נושאים את זיכרונות המלחמות, אלה המוצדקות ואלה הפחות מוצדקות בדמות צלקות על גופם ו/או איברים חסרים. הזיכרון שעבורכם, הציבור כולו, מכווץ ליום אחד בשנה הוא נוכח תמידי בשגרת היום יום שלנו.

תסמונת דור שני לפצועי צה"ל

אלה מאתנו שמתמודדים עם טראומת המלחמה בדומה לאחיהם מהשואה גם זכו להכיר מקרוב את "תסמונת הדור השני". כי פציעת מלחמה נפשית היא פציעה שמזהמת את הסביבה שלך, היא מופצת במנגנון הדבקה בין דורי. לא מאמינים? תשאלו את הבן הבכור שלי.

האם ידעתם שגם אנחנו זוכים לנחת ידה המתעללת של המדינה. בשלב הזה ייתכן ותרימו גבה "מה פתאום? אתם הגיבורים ששילמו בגופם ובנפשם על קיומנו פה" עקרונית אתם צודקים, אבל המציאות מוכיחה אחרת.
על מנת לזכות בהכרה וטיפול המגיעים לנו המדינה מעבירה אותנו 77 מדורי גיהנום ומנהלת נגדנו מלחמת התשה.

בואו תשמעו כמה אבסורדים:

אגף השיקום במשרד הביטחון הוקם אי שם בימי ראשית המדינה בכדי לתת מענה לחיילים שנפצעו במהלך השירות הצבאי. הגיון פשוט מראה כי עיקר ייעודו מן הסתם לטפל בחיילים שנפצעו בעת מלחמה/פעילות מבצעית.
במציאות נדרש כל מי שרוצה הכרה להצטייד בעורך דין כאילו הוא פושע ולהתחיל לנהל מערכה ארוכה (לפעמים למעלה מ-10 שנים) על מנת לקבל הכרה ואחוזי נכות המבטיחים את הטיפול והפיצוי המגיעים.
מציאות זו והגידול המתמיד בגודלו של צה"ל יצרו המון מצבי אבסורד שלא בטוח שהציבור מודע לקיומו.

אם חייל יצא לחופש ובעת חופשתו החליט עם חברים שהם שודדים פיצוציה. משהו השתבש והוא נהרג בעת ביצוע השוד, הוא ייחשב לחלל צה"ל ומשפחתו תקבל את הזכויות של משפחה שכולה.
אם חייל יצא לחופש, התקלח בבית הוריו, החליק ושבר חוליות בגב, הוא נכה צה"ל.
משרד הביטחון מזמן נכי קטועי רגל פעם בשנה שנתיים לוועדה רפואית בכדי לבחון שינויים במצב הבריאותי הנובע מהפציעה. כל סטודנט שנה א' לרפואה יגיד לכם שזה די נדיר שרגל קטועה צומחת מחדש.
בבית משפט עורכת דין מטעם משרד הביטחון מטיחה בפניו של מי שהיה חובש שהציל חיים בקרב בלבנון וכעת תובע הכרה בפציעתו הנפשית שרודפת אותו שנים "איך אנחנו בכלל יודעים שנלחמת בקרב הזה?"

המשפחות: חיי אדם נהפכו להיות זולים מתמיד.

זוכרים את החיבוק החם שכולנו נתנו לחיילים שנפצעו בצוק איתן? משפחות של פצועי צוק איתן פנו במכתב לפני כחודש למשרד הביטחון בו הן מוחות על התהליך המתיש בוועדות אגף השיקום ועל העובדה שהן נאלצות לממן את הטיפולים היקרים שנעשים בקופות החולים ואת הייצוג בוועדות שנועדו להכיר בנכות הפצועים.

"ההתנהגות מחפירה ולא מכבדת, פוגעים באנשים שתרמו בגופם ובנפשם ומקבלים בתמורה יחס משפיל ומזלזל", כתבו ההורים, "המשרדים שברו את ברית הדמים, חיילי, פצועי ונכי צה״ל ננטשו בציניות מאחור, מדממים בשטח". "מה שקובע היום זו עלות מול תועלת, וחיי אדם נהפכו להיות זולים מתמיד", כתבו ההורים וסיכמו: "כלו כל הקיצים, הגיעו מים עד נפש, גויסנו, נפצענו, ננטשנו!"
כל שנה שעוברת מביאה לעוד החמרה בתנאים לזכאות לנכות.

ועדות רפואיות מתנהלות בצורה בלתי מקצועית המחייבת את הנכים לקחת עורך דין בכדי לשמור על הזכויות שלהם. התנהלות שיוצרת הפרדה בין נכים שיש להם כסף ומקבלים זכויות לבין אלו שידם אינה משגת.

ומה הכי עצוב? או מנחם? תלוי בנקודת ההשקפה, למרות 77 מדורי הגיהנום שדרכם מעבירה אותנו הבירוקרטיה הישראלית רבים מאיתנו היו מתייצבים ועושים זאת שוב אם היה צריך. סוג של פטריוטיות ישראלית אמיתית. גיבורים. אנחנו מתייצבים כשאנחנו נקראים לדגל.
ויש גם בונוס. בניגוד לאחינו שורדי השואה שהולכים ומתמעטים, אנו למרות מספרנו המועט (קצת מפחות מ-60 אלף) ממשיכים להפגין פוטנציאל צמיחה וגדילה הנובע ממלחמות ומבצעים שדומה שאין להם סוף באופק הנראה לעין.

הפצועים עדיין חיים – תקדישו רגע

אז רגע לפני שהדגלים שוב יורדו לחצי התורן, הרדיו יתמלא בשירים העצובים והאהובים, המדיה תשדר ותכתוב על סיפורי הגבורה של המתים, אחינו האהובים שנשארו מאחור, תקדישו לנו רגע. אנחנו פה, אנחנו עדיין חיים. תנו לנו מילה טובה של הערכה על המחיר ששילמנו כי המדינה ומוסדותיה נוטים לשכוח אותנו. לא רק ביום הזיכרון/עצמאות אלא בשגרה היומיומית.

אז תרשו לי לקראת יום חגנו הלאומי והיום העצוב שקודם לו לברך ולחזק את ידיהם של פצועי צה"ל הצעירים ממלחמות מבצעים ואימונים ובני משפחותיהם במאבקם מול מוסדות המדינה האמונים על שיקומם, שנראה כאילו איבדו את תחושת השליחות, החמלה והרחמים. בהצלחה לכם, וצר לי עד מאד על הצטרפותכם למשפחת נכי צה"ל.

רמי יולזרי

מומחה לסקרים ומחקרי שוק (מרביץ לנתונים), יזם חברתי, אב ל-3, רץ למרחקים ארוכים, מתמודד עם פוסט טראומה מאז שאני זוכר את עצמי, אחראי על הכביסה בבית וצלם חובב של מבנים נטושים ועזובה אורבנית. לא בהכרח בסדר זה.