כשאני מדברת על מדיטציה התגובה של רוב האנשים היא: יאא איזה יופי, אני רוצה גם.מה צריך לעשות?

ואז אני מחייכת חיוך גדול ואומרת: זהו, בדיוק. שלא צריך לעשות כלום. רק לשבת בשקט בלי לעשות שום דבר.

יש את אלה שישר אומרים : "אהה לא לא לא, אז זה לא בשבילי אם כך"

ויש את אלה שמוכנים להתמסר ולנסות.

מסתבר שצריך המון אומץ כדי לא לעשות שום כלום. זה מפחיד. פשוט לשבת ולהקשיב?

ומה אם אתחיל לשמוע את המחשבות של עצמי? ומה אם לא ימצא חן בעיניי מה שאשמע?

מ פ ח ד י ם?

התרגלנו להקשיב החוצה כל חיינו וכשניתנת לנו ההזדמנות להקשיב לעצמינו, למחשבות, לרגשות ולקול הפנימי שלנו, אנחנו פשוט מפחדים.

זה הגיוני. אבל לא טבעי.

הטבע האמיתי שלנו, שאותו גיליתי במהלך ישיבות ארוכות, שנראו כמו נצח – הוא בראש ובראשונה להקשיב ל-Gps הפרטי שלנו.

בכל אחד ואחת מאיתנו יש מצפן פנימי שיודע (על סמך היכרות עמוקה וידע שנאסף) בדיוק אבל בדיוק מה טוב לנו.

הסיבה היחידה שזה לוקח זמן ברגע שמתחילים היא רק בגלל שהתכסינו בכל כך הרבה קולות חיצוניים, התניות וביקורת (מי יותר ומי פחות) ובתהליך המדיטציה פשוט מפשיטה אותנו מכל מה שמיותר מזוייף, כל מה שמקורו מחוץ לנו.

החיפוש אחר המצפן הפנימי

המטרה היא להגיע למקור הייחודי שלנו, למצפן הפנימי.

במהלך הישיבה עם עצמינו עולות המון מחשבות שנובעות מרגשות שהוטבעו בנו וזה לא פשוט.

מישהו שהעליב אותנו כשהיינו קטנים, מכה שקיבלנו כשהשתוללנו, דברים שאנחנו אפילו לא זוכרים שקרו וחוללו בתוכינו מנעד דפוסים אוטומטיים שמבלבלים את המערכת שלנו.

האתגר הגדול הוא להמשיך ולשבת, לנשום, לראות את מה שמתחולל ועולה אבל לא להגיב.

זה כמו שריר שמאמנים רק הפוך.

כשעובדים על שריר פיזי חוזרים על אותה פעולה שוב ושוב עד שהשריר מתחזק.

במדיטציה, חוזרים שוב ושוב לאי עשייה ולנשימה עד שהמחשבה או הרגש שעולים משתחרר ומתפוגג.

תירגול של שנים, זה לא קורה ביום אחד אבל בעיניי, חשוב מאוד להתחיל, זה מציל חיים.

זה הציל לי את החיים ולכן חשוב לי להעביר את מה שאני יודעת לאחרים.

זו לא רק עבודה קשה, יש המון רגעי חסד ושמחה בתוך התהליך.

אולי לקראת השנה העברית החדשה, נעשה עם עצמינו חסד ונתמסר לאהבה.

כי זה מה שזה, מדיטציה היא אהבה. אהבה לעצמך.

שתהיה לנו שנה טובה!

אסתר דנטס שגיא

אסתר דנטס שגיא

אני שחקנית ואני אומרת שאני שחקנית לא בגלל שככה בא לי להציג את עצמי בקטע של וואנאבי או משהו כזה פשוט השקעתי ארבע שנים מחיי הצעירים בלימודי משחק ואלה היו שנים יפות אך גם קשות מאוד אז הרווחתי את זה ביושר.
אני אמא לילדה מתבגרת ולא, גיל 16 זה כבר לא גיל ההתבגרות אלא 9-10.
אני גרושה (שונאת את המילה הזו כאילו מישהו גירש אותי מהבית שלו, למרות שבפועל הגרוש שלי באמת גירש אותי מהבית שלו) וגרה בתל אביב.
אני כל מה שאפשר להסתכל עליו מהצד ולהגיע למסקנות שרירותיות לגביו.
אף אחד לא באמת יודע מה אני עושה ואיך אני חיה.
כולם חושבים שהם יודעים אבל זה רחוק מאוד מהמציאות.
אסתר דנטס שגיא